עכשיו זה רשמי: תנועת ההתנגדות האיסלאמית חמאס הודיעה ב-1 במאי כי היא מכירה בגבולות 67׳ שבין ישראל לרשות הפלסטינית. אין זה עניין של מה בכך. אמנת חמאס הנוקשה, שפורסמה תשעה חודשים אחרי ייסוד התנועה באוגוסט 1988, לא הותירה שום מרווח לפשרה. השייח אחמד יאסין וצוות המייסדים הגדירו את גבולות המדינה האיסלאמית הפלסטינית באופן ברור: מהים ועד הנהר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוצג באמנה כסכסוך דתי בין האיסלאם ליהודים הכופרים. אבל מה שחיסל כל סיכוי לפשרה עתידית הייתה העובדה שהשטחים שעליהם הוקמה ישראל הוגדרו בה כאדמת ״הקדש״ (״ווקף״ בערבית), ומי שמוותר עליהם נחשב כופר ובוגד בדת האיסלאמית.
בפרק השלישי באמנת חמאס, בסעיף 11, נכתב כי ״אדמת פלסטין היא אדמת הקדש עד יום תחיית המתים. אסור להפקירה או לוותר עליה או לקחת חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או כל מדינות ערב, לא של נשיא ולא של מלך, ואינה קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטינים או ערבים״.