מוקדם להעריך אם חקירת המשטרה בפרשה המכונה "נוניגייט" תסתיים בכתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, נגד מו"ל ידיעות אחרונות ארנון (נוני) מוזס או נגד שניהם. אין להוציא מכלל אפשרות שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, יקבל את גרסתם, שהמשא ומתן נועד אך ורק למשוך את האויב בלשונו. ייתכן שמנדלבליט, אשר הלך בדרכו של אליקים רובינשטיין ממזכירות הממשלה לבניין משרד המשפטים, יילך גם בדרך שבה נהג רובינשטיין בשנת 2000 בפרשת המתנות וקבלן ההובלות עמדי, בעת שנפתחו חקירות נגד נתניהו.

רובינשטיין נימק בזמנו את החלטתו לסגור את תיק עמדי נגד נתניהו, בניגוד להמלצת המשטרה ופרקליטת המדינה אז, עדנה ארבל, ב"קשיים ראייתיים". עם זאת היועץ, שמונה לימים לשופט בית המשפט העליון, חלק עם הציבור את "התמונה העגומה" שנגלתה לעיניו בתיק. הוא הביע תקווה שאזרחי המדינה לא יניחו "לחורשי הפוליטיקה לחרוש על גבנו". מאז, תמונות עגומות של התנהלות ראוותנית של משפחת נתניהו על חשבון משלם המסים הולכות ומתרבות, ותקוותו של רובינשטיין הולכת ומתבדה.

הפוליטיקאים חורשים על גבם של האזרחים ביתר שאת וכמעט באין מפריע. צרכני "ישראל היום", העיתון הנפוץ ביותר במדינה, קוראים שבנימין ושרה נתניהו הם קורבנות של התקשורת השמאלנית. לא צריך לדעת לקרוא בין השורות שהחינמון הזה, הממומן בידי איל ההימורים שלדון אדלסון, הוא דף המסרים של נתניהו. לעומת זאת, העיתון היריב "ידיעות אחרונות" ואתר החדשות YNET נהגו להציג את עצמם כאמצעי תקשורת נטולי פניות, אשר שיקולי עריכה ענייניים מנחים את עורכיהם.

מהקלטות השיחות שהתקיימו בין מוזס לנתניהו עולה כי העיתון חרש על גבם של מאות אלפי בני אדם. בבקשה לתביעה ייצוגית על סך של 200 מיליון שקל, שהוגשה ביום ראשון (15 בינואר) נגד העיתון לבית המשפט המחוזי בלוד, נטען כי התדמית של אמצעי תקשורת חסר פניות הייתה בעצם מצג שווא: במשך שנים הנחו את העיתון שיקולים כלכליים ואישיים של בעלי המניות - שיקולים שהשפיעו באורח מהותי על התוכן שהעיתון מכר לקוראיו.

תמונת ההון-שלטון-עיתון לא תהיה שלמה בלי להזכיר את אתר החדשות הפופולרי ״וואלה״, שגולשיו למדו בתחקיר ב״הארץ״ (אוקטובר 2015) כי בעליו, איש העסקים שאול אלוביץ', מפנק את משפחת נתניהו בידיעות ותמונות מחמיאות תמורת קידום האינטרסים הכלכליים שלו. אין לשכוח גם את המו"ל לשעבר של "גלובס", אליעזר פישמן, שהפך את העיתון לכלי שרת לעסקיו הכושלים, ואף את הטייקון בדימוס נוחי דנקנר, שרכש את "מעריב" כדי לחסל את ״דה-מרקר״, משום שהאחרון קרא תיגר על הפירמידה שלו. ועם לא די בכל אלה, ממש כעת ראש הממשלה ועושה דברו, ח"כ דוד ביטן, מתאמצים לחסל את תאגיד השידור הציבורי במטרה להפוך אותו לגוף תקשורת חלש וצייתן.

אין פלא שאמון הציבור באמצעי התקשורת מצוי בשפל המדרגה. המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי הוא נמוך יותר כמעט מכל מוסד שנבדק בסקר השנתי שלו, כולל הכנסת והרבנות הראשית, שזכו אף הן למידת אמון נמוכה. האמון בתקשורת בשנת 2016 הוא הנמוך ביותר מאז החל המכון לבחון את רחשי לבו של הציבור הישראלי לפני 13 שנה. הדו"ח של המכון, שפורסם בחודש שעבר, מלמד שרק רבע (24%) מהציבור הביעו אמון רב או רב מאוד בתקשורת (לעומת 36% בשנה הקודמת). רק 12% ממצביעי הימין ו-34% ממצביעי המרכז נותנים בה אמון (לעומת 52% בשמאל). בציבור הערבי, רק אדם אחד מכל חמישה נותן אמון בתקשורת (לעומת 26% מהציבור היהודי).

במקביל לקריסה במעמדה של התקשורת בעיני אזרחי ישראל ובמידת השפעתה עליהם, חלה גם ירידה ביוקרתה של התקשורת הישראלית בעולם. דירוגה של ישראל במדד חופש העיתונות העולמי של ארגון Freedom House  ירד בשנה האחרונה ממדינה בעלת חופש עיתונות מלא לדרגת "חופשית  למחצה". הירידה הוסברה באיום הכלכלי ההולך ומתגבר מצד "ישראל היום" על שאר העיתונים, והערבוב של תוכן שיווקי של חברות פרטיות ומשרדי ממשלה בתוכן חדשותי. הארגון ציין בהקשר זה לרעה את אתר ynet השייך לידיעות אחרונות.

אפשר שהיועץ מנדלבליט ישתכנע שעסקת "שמור לי על השלטון, ואני אשמור לך על העיתון" אינה גובלת בפלילים. אולי גם הוא, כמו קודמו רובינשטיין, יחליט לגלגל את "התמונה העגומה" לפתחו של הציבור. כך או כך, האזרח קיבל מהפרשה הזאת שיעור חשוב בהבנת הנקרא. הוא למד לקרוא בין השורות ולהבחין בין עיתוני חצר, עיתוני טייקונים ועיתוני חדשות. הדמוקרטיה הישראלית מטילה על העיתונאים מהזן האחרון אתגר שקשה להגזים בחשיבותו; עליהם לשכנע את אזרחי ישראל שלא כל העיתונים מוליכים שולל את הקוראים שלהם או משווקים להם את משפחת המלוכה. ולא פחות חשוב - שלא כל הפוליטיקאים מקבלים מאנשי עסקים (סליחה, מ״חברים״), סיגרים, שמפניה וחליפות.