בהפרש של ימים ספורים צוינו השבוע 15 שנים לרצח השר רחבעם זאבי (גנדי) ו-21 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. שניהם זכו לימי זיכרון רשמיים, שמותיהם של שניהם הונצחו בכבישי הארץ וברחובות הערים, ילדי ישראל לומדים את "המורשת" של שניהם. אולם בין שניהם מפרידה חומה גבוהה, מחיצה אידאולוגית, ערכית ומדינית, גדר חיה שמסמלת את הקיטוב שהולך ומעמיק בחברה הישראלית.
חברי כנסת מהמחנה הציוני וממרצ החרימו במופגן את ישיבת הכנסת לזכרו של זאבי. העצרת העממית לזכרו של רבין, שמאז הרצח מתקיימת מדי שנה בתל אביב, בוטלה השנה בהעדר מימון. "אויבינו סימנו את גנדי כמטרה דווקא בשל עוצמתו האידאולוגית, דווקא בשל הלהט הפנימי שלו, דווקא בשל דרכו על פני האדמה", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לזאבי, שהתקיים ביום שלישי (1 בנובמבר) בהר הרצל. אפשר לומר את אותם דברים, בדיוק נמרץ, על יצחק רבין.
