אם מצרפים את מספר השעות שראש הממשלה בנימין נתניהו בילה בשבועיים האחרונים בפגישות עם מערכות העיתונים, מקבלים תוצאה גבוהה לאין ערוך ממספר השעות ששר החוץ נתניהו ייחד למערכת יחסי החוץ של מדינת ישראל. בפגישות עם העיתונאים תירץ נתניהו את הנפקדות המתמשכת של שר חוץ במשרה מלאה ברצון לשמור על הכיסא הריק עבור יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג. שניהם הכחישו אמנם דיווח בערוץ 2 (19 באוגוסט) על פגישה חשאית שקיימו בקיסריה, אך עיניו של הרצוג עדיין נשואות אל הלשכה המיותמת בגבעת רם.
לנתניהו נוח להחזיק את ראש האופוזיציה בעמדת שר החוץ בפוטנציה. איך הרצוג יכול לתקוף היום את מדיניות ההתנחלויות, כשמחר יהיה עליו להסביר לעולם שמותר לישראל לבנות על אדמתם של פלסטינים? איך אפשר להצטרף למבקרי הכיבוש, כאשר יריבו, יאיר לפיד, שמזנב בלי הרף במחנה הציוני, מתרוצץ ברחבי העולם כדי להתאגרף נגד פעילי תנועת החרם (BDS)? כך נותרה ההנהגה הפלסטינית המפוררת ללא פרטנר ישראלי לבד ממרצ הקטנה והרשימה המשותפת המנודה.
