צריך להודות על האמת: הקריאה בספרה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר, שהתאבדה אחרי שנות ניתוק ארוכות מבנותיה החרדיות [יוני 2016], היא מתישה ולעתים משעממת. מבחינה ספרותית גרידא, כיצירת פרוזה, ״עושה כרצונו״ הוא טקסט בוסרי. אלמלא הסיפור הסנסציוני-טראגי שמאחוריו, כנראה שלא היו לו קוראים רבים. הטרגדיה יוצאת הדופן הזו היא גם הסיבה לכך שאחרי שבועות ארוכים בהם הטקסט הזה התרוצץ ברשת הישראלית זמין לכל, החליטו בהוצאת הספרים הגדולה והנחשבת כנרת-זמורה-ביתן, להוציא אותו לאור, במחלקת העיון, תחת עריכתו של שמואל רוזנר.
סיפור חייה והתאבדותה של וינשטיין הסעירו עד מאוד את הישראלים. וינשטיין עזבה לפני כשמונה שנים את חסידות גור, שתקנותיה האדוקות והמחמירות מזכירות לציבור הישראלי החילוני כת קיצונית במיוחד, תוך ניתוק הקשר עם שש משבע בנותיה, שנותרו בחסידות. בתה השביעית, תמי מונטג, עזבה גם היא את החסידות והיא זו שהביאה את הטקסט של אמה המנוחה להוצאה לאור. הניתוק מבנותיה, שכפו בכירי החסידות, הוא שהוביל להתאבדותה – כך טוענים מקורביה של וינשטיין; בחסידות טוענים מנגד שנעשה להם עוול נורא בתקשורת, וכי וינשטיין נטשה את בנותיה והביאה במו ידיה למצבה.
