כששר הביטחון המיועד, אביגדור ליברמן, התייצב לימינו של החייל שירה למוות במחבל מנוטרל בחברון (24 במארס), הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. נכון שמדובר באיש ימין מובהק, אבל לא האידאולוגיה הפעילה אותו, אלא ההבנה שהוא פורט על נימי הרגשות של רבים בציבור. הפרשה הזו, שעימתה בין רבים מתומכי החייל היורה לבין הממסד הצבאי שהתנער ממעשיו של החייל, וגררה את צה״ל לתוך השיח המקצין בחברה הישראלית, סיפקה הזדמנות לבחון את היחס הציבורי לחיילי צה"ל: יחס חם, אוהד והורי, עד כדי העדפתם על חשבון אזרחים, ובמקרה האחרון, העדפתם על חשבון ערכי הדמוקרטיה, רוח צה"ל, פקודות הפתיחה באש ומרות שרשרת הפיקוד הצבאית.
תהליך שינוי יחסו של הציבור הישראלי אל החיילים, מגיבורים שתפקידם להגן בגופם על אזרחי וגבולות המדינה, ל"ילדים של כולנו", ארך כמה עשורים, והחל בשינוי היחס הציבורי לחיילים שנהרגו בקרבות. "קו פרשת המים המהותי בעניין היחס לחללים היה מלחמת לבנון הראשונה, כאשר היו אירועי מחאה על כך שנפלו שם חיילים", אמר לאל-מוניטור הסוציולוג הפרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא-חברה באוניברסיטה הפתוחה.