מדי שנה, בעת השמעת הצפירה, אני מהרהר בדודי, בדודתי ובבני הדודים שלא זכיתי להכיר. אני חושב על חמי ששרד את מחנה עבודות הכפיה בהונגריה ובחמותי שחיה במסתור. בשנים האחרונות פוליטיקאי ציני מנצל את שעות ההתייחדות הללו כדי לגזור עוד קופון בדעת הקהל. גם השנה, המפחידן הלאומי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא הפר את מסורת זילות השואה שלו. שוב הוא תיבל את נאומו בטקס יום השואה הממלכתי בהשוואה דמגוגית בין הנאצים לבין איראן ובין ההסתה נגד יהודי אירופה חסרי האונים לבין ההסתה נגד ישראל הכובשת. שוב הוא הציג את המפעל הציוני הגדול כפעולת תגמול צבאית למפעל ההשמדה הנאצי.
בשנה שעברה ראש הממשלה הגדיל לעשות. הוא סיפר שניצול שואה הפציר בו למנוע שואה נוספת: ״השבתי לו: ׳כך בדיוק אני רואה את אחריותי, כך בדיוק אני רואה את תפקידי׳״. בנאום ביד ושם ביום השואה תשע"ג הוזכרה איראן לא פחות מארבע פעמים, כדי לומר לנו כי "בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו שרד את השואה". אם כך, מובן מאליו שעם אשר חי יום יום על סיפה של שואה זקוק למנהיג חזק. כזה שלא מחלק שטחים לערבים. מנהיג אשר מוכן אפילו להתקוטט עם נשיא ארה"ב כדי למנוע מאיראן להשמיד את ישראל.
