ישראל פולס

סולידריות ליהודים בלבד

p
המחבר
בקצרה
הסערה סביב סירובו של ח״כ בהלול לכנות פלסטיני שתקף חייל ״מחבל״ מעידה כי החברה הישראלית, שנושאת בגאון את אתוס "ישראל ערבים זה לזה", היא אותה חברה ששוללת מאזרחיה הערבים את זכות הסולידריות.

הסערה סביב סירובו של חבר הכנסת זוהיר בהלול מהמחנה הציוני לכנות את דוקר החייל מחברון בתואר "מחבל", מהווה שיעור נוסף על המציאות המורכבת שבה חיה החברה הערבית. סכסוך הדמים בין בני עמם הפלסטיני לבין בני מדינתם היהודית, כולא את הערבים אזרחי ישראל בין פטיש הסולידריות והאהדה, לבין סדן ההכחשה וההדחקה. ביוני 2014 העזה חברת הכנסת חנין זועבי מהרשימה המשותפת לטעון כי רוצחי שני המתנחלים הצעירים סמוך לחברון אינם טרוריסטים. זעקות השבר של נבחרי הציבור זעזעו אז את אמות הסיפים של הכנסת.

בהלול מחה על כך שבעיני הישראלים "כל מי שנאבק למען חירותו ולמען עצמאותו הוא מחבל". זועבי הביעה את הסולידריות שלה במילים בוטות יותר. היא אמרה שבני עמה הכבושים יוסיפו להשתמש באלימות "עד שאזרחי ישראל והחברה תתפכח קצת ותרגיש את הסבל של האחר". דברים דומים שבים ונאמרים זה עשרות שנים מפי אנשי ציבור ישראלים-פלסטינים.

את החידוש המטריד צריך לחפש בחברה היהודית-הישראלית. חברה שנושאת בגאון את אתוס הסולידריות "ישראל ערבים זה לזה", ו"כל ישראל חברים", היא אותה חברה ששוללת מערביי ישראל את זכות הסולידריות. היא מסרבת להבין שגם ערבים יכולים להיות ערבים זה לזה ולהאמין שכל פלסטין חברים. יהודים בכל קצווי תבל נאבקו למען שחרורם של "אסירי ציון" ופתיחת שערי ברית המועצות בפני היהודים. אנחנו, היהודים, זעקנו, "שלח את עמי"; השחורים בארה"ב קראו "Let my people go", ודרשו להטיל אמברגו על דרום אפריקה.

הלאום הפלסטיני הוא גם הלאום של בהלול וזועבי. זכותם, אם לא חובתם המוסרית, לתמוך במאבקו לשחרור לאומי ואפילו בקריאתו לחרם על ההתנחלויות. ועם זאת, בהלול הדגיש כי הוא שולל שימוש באלימות נגד אזרחים. זאת למרות שבדרכו לכנסת הוא חולף בוודאי על פני שדרה, כיכר או רחוב הקרויים על שמם של פעילי האצ"ל והלח"י, אשר הטמינו פצצות בשוק הומה אדם בחיפה, רצחו נוסעי אוטובוסים פלסטינים ותלו חיילים בריטים.

הצעירים הפלסטינים שדוקרים חיילים ישראלים לא המציאו את אתוס גיבורי האומה ש"מסרו את נפשם למען המולדת". את ההמנון של תנועות המרי, "חיילים אלמונים", חתמו השורות: "רצוננו: להיות לעולם בני חורין, חלומנו: למות בעד ארצנו".

על המצבה של מנהיג הלח"י אברהם (יאיר) שטרן חקוקות המילים "מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת". על פסל האריה השואג שהוקם בתל חי לזכרו של יוסף טרומפלדור חקוקות המילים "טוב למות בעד ארצנו".

תופעה מדאיגה נוספת בפרשת בהלול היא חוסר סולידריות והעדר אמפתיה מבין שורות מפלגת האופוזיציה הראשית. איך אפשר לצפות שפוליטיקאים שהפקירו את חברם לסיעה להסתת הימין, יוכלו לגלות אמפתיה למצבם של השכנים - עם שלם שחי שנות דור במרותו של צבא הכובש, בלא תקווה אמיתית לשינוי? יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, מצליח לעורר בכך געגועים לאחד מקודמיו בתפקיד, אהוד ברק. בראיון טלוויזיוני ב-1998 אמר ברק, אז יו"ר מפלגת העבודה, כי אילו היה פלסטיני בגיל המתאים, ייתכן שהיה מצטרף לארגון טרור.

במענה למבקריו מהליכוד, הסביר אז הרמטכ"ל לשעבר והקצין המעוטר ביותר בצה"ל את דבריו כך: "מה רצו שאומר, שאם הייתי צעיר פלסטיני שהווייתו מינקותו היא הוויה פלסטינית, הייתי הופך להיות מורה בכיתה ג' בבית ספר עממי?" חבל שכעבור שנתיים [בשנת 2000] הפער בין יכולתו האינטלקטואלית לאינטליגנציה הרגשית שלו הפריע לראש הממשלה ברק להפגין את אותה גישה אמפטית כלפי יו״ר הרשות אז, יאסר ערפאת, על מפתן חדר המשא ומתן בקמפ דיויד.

תאוריית שיווי המשקל של ג'ון נאש, חתן פרס נובל לכלכלה, גורסת שכדי להגיע לפתרון הטוב ביותר של סכסוך, חיוני לצפות את מהלכיו של הצד השני. לצורך כך יש להיכנס תחילה לנעליו, להבין את האינטרסים שלו ולתהות על רגשותיו. כדי להבין זאת אין צורך להתעמק בספריו של הגאון. אפשר לגלוש לתרגיל "להיכנס לנעליים של האחר", באתר "הדרכה" המיועד לבני 10 עד 14. האתר הוא מיזם משותף של ההסתדרות הציונית ובני עקיבא. הפרק על נעלי האחר נכתב על ידי מדריכה בתנועת "בני עקיבא" - ממקורות הכוח של הימין הקיצוני בראשותו של נפתלי בנט.

במהלך התרגיל מתבקשים הילדים להחליף נעליים עם חבריהם ולרוץ ריצה קצרה, כדי להמחיש בפניהם את הקושי והצורך להבין את הזולת. בסיכום צריך המדריך לומר לחניכים את הדברים החשובים הבאים: "ראינו שזה לא קל להיכנס לנעליים של מישהו אחר, אבל חייבים לעשות את זה תמיד לפני ששופטים את החבר... לפעמים אנחנו לא יודעים מה מסתתר מאחורי החלטות מסוימות או מעשים מסיימים ואנחנו צריכים לפתח אצלנו מידה של ראיית הטוב". מומלץ למדריך לצטט מפרקי אבות את הפסוק "הוי דן את כל האדם לכף זכות" [אבות א ו].

האם המילה "חבר" חלה גם על ילדה פלסטינית בת 12, ששופט יהודי שלח למאסר לאחר שחייל מצא בכליה סכין? מעניין אם "כל אדם" כולל גם חבר כנסת ערבי, שמגלה אמפתיה לבני עמו הנאנקים תחת כיבוש, או שמא הנעליים שייכות רק לרגליהם של יהודים שתפילת "אתה בחרתנו" מנחה אותם בבחירת מנהיגיהם ובעיצוב השקפת עולמם. ​

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: zuhair bahloul, zionist camp, terrorism, judaism, israeli palestinians, israeli occupation, coexistence

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept