ישראל פולס

האולטימטום המצרי וכניעת חמאס

p
המחבר
בקצרה
חמאס נוטה לקבל את דרישת מצרים – לקפל את דגלה האידיאולוגי המרכזי עליו מבוססת אמנתה ולהתנתק מהאחים המוסלמים. זו כנראה ההחלטה הקשה ביותר שמנהיגי התנועה נאלצים לקבל מיום היווסדה, אבל אין להם ממש ברירה אם הם חפצי חיים.

מנהיגי חמאס לא שיערו שיידחקו כך אל הקיר. כשאקדח מצרי מוצמד לרקתם, יודעים בכירי התנועה שאם חפצי חיים הם, עליהם לקבל את האולטימטום המצרי ולהתנתק מהאחים המוסלמים. זו כנראה ההחלטה הקשה ביותר שתנועת חמאס נדרשת לקבל מיום היווסדה [דצמבר 1987].

כידוע, השייח' אחמד יאסין, מייסד חמאס, התפעל עמוקות מהאחים המוסלמים במהלך לימודיו באוניברסיטת א-שמס במצרים. שם הוא אימץ את תורתם, התאים אותה למשנתו והפך את חמאס לתנועה עממית גדולה, תנועתם של העניים והחלשים בחברה הפלסטינית. האם כל זה היה לשווא? האם כל זה היה טעות? היכן הכבוד התנועתי, הלאומי והפלסטיני שלהם הטיפו מנהיגי חמאס במשך שלושה עשורים?

בחודש שעבר [מארס 2016] יצאה למצרים משלחת של מנהיגי חמאס – ד"ר מחמוד א-זהאר, מוסא אבו מרזוק, עימאד אל עלמי וח'ליל אל חיה; זאת על רקע ההתנקשות בחייו של התובע הכללי המצרי [יוני 2015], שיוחסה לחמאס. בין היתר דורשת מצרים מחמאס לנתק את הקשר עם האחים המוסלמים. משלחת חמאס נוטה לקבל את הדרישות המצריות, חמאס כבר הוכיחה בעבר שהיא תנועה חפצת חיים. לאורך שנות קיומה היה עליה להתפשר, לעגל פינות ולטשטש גבולות אידיאולוגיים שהפכו למכשול קיומי.

כך עשתה, למשל, לאחר שישראל חיסלה את מנהיגי התנועה, השייח' יאסין  ועבד אל-עזיז רנטיסי [2004]. כדי לשרוד, החליטה חמאס להפסיק את פיגועי המתאבדים בחוצות ישראל ובחרה בדרך חדשה. בדרך זו הפכה חמאס לתנועה פוליטית, כשאת גדודי עז א-דין אל-קסאם הסבה לצבא.

דוגמה נוספת: אחרי שלושה מבצעים צבאיים של ישראל (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) שהמיטו חורבן על עזה ואיימו על ההגמוניה של חמאס ברצועה, נאלצה התנועה לקבל עליה הפסקת אש המנוגדת לאידיאולוגיה המרכזית לה הטיפה כל שנותיה – מלחמת ג'יהאד חסרת פשרות נגד ישראל.

למעשה, המציאות המרה הייתה תמיד חזקה מהגבולות האידיאולוגיים הבלתי מתפשרים שמתח השייח' יאסין. היא חייבה את יורשיו לתפקיד להתמתן. בכל פעם מחדש חיפשו מנהיגי התנועה צידוקים אידאולוגיים שיסבירו מדוע החליטו בניגוד גמור להטפותיהם בעבר. לזכותם יאמר כי תמיד ידעו לצאת מזה באופן מתחכם, בדרך כלל בדברם על "האינטרס הפלסטיני המחייב פשרה" או סיסמאות אחרות.  

באינתיפאדה השנייה [2005-2000], כשהשייח' יאסין הסכים ל"תהדיה" (רגיעה) עם ישראל, הוא הסביר כי כשהאויב חזק ואינך יכול להכריעו עליך לקחת פסק זמן כדי להתאושש ולהתחזק. עכשיו חמאס חלשה ואויביה לא רק שחזקים ממנה, אלא גם רבים. ישראל ומצרים סוגרות על עזה מכל עבריה ואין שום סיכוי, גם לא בסיועה של אמונה דתית צרופה, שמצוקת חמאס תחלוף בקרוב. אבל בניגוד לפשרות העבר, חמאס תתקשה כעת להסביר לתומכיה מדוע היא מקפלת את דגלה האידיאולוגי המרכזי שהניפה כמעט שלושה עשורים, ומדוע דרכם של האחים המוסלמים אינה דרכה עוד. כיצד היא תסביר את הפניית הגב לאבות תנועת חמאס?

כשהגיעה משלחת חמאס למצרים, ביקש ד"ר א-זהאר להדוף את הטענות המצריות לפיהן אנשי התנועה קשורים לטרור בסיני. הוא אף התראיין לטלוויזיה המצרית במאמץ לגייס את דעת הקהל במצרים, וטען כי טופלים על חמאס האשמות שווא. את המצרים, כך נדמה, זה לא מעניין. עלי האשם פרסם לאחרונה [1 באפריל] כאן באל-מוניטור את רשימת הדרישות האופרטיביות שהציגו המצרים לא-זהאר ולשאר חברי המשלחת, כתנאי לחבילת הקלות שיאפשרו למנהיגי התנועה להמשיך ולשלוט בעזה. בין היתר דובר על פיוס עם הפת"ח והחזרת המצב לקדמותו ערב ההפיכה בעזה ביוני 2007.

לפי מקור פלסטיני בכיר, המצרים הבהירו כי לא תהיה תזוזה חיובית ולא יהיו הקלות מהצד המצרי אם התנאי המרכזי לא יתקבל על ידי חמאס – להתנתק מהאחים המוסלמים ולהודיע על כך בפומבי.

ההיגיון המצרי מאחורי הדרישה האולטימטיבית הוא ברור. כשמשטר א-סיסי מנהל מלחמת חורמה נגד האחים המוסלמים במצרים, אין שום סיכוי שיוכל לפתוח לחמאס – המגדירה את עצמה באמנתה כסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים – דלת אחורית למצרים.

זהו הרגע מבחינת חמאס של להיות או לחדול. זהו הרגע בו מנהיגי חמאס נאלצים לבחור בין החיים לבין המוות, ואין בהגדרה זו מידה של הגזמה. את ההחלטה הדרמטית עצמה מוסמכת רק מועצת השורא הכלל עולמית לקבל. סביר להניח כי מועצת השורא תקבל את המלצת ראשי התנועה, ואף תמצא צידוקים להחלטתה, כמו האינטרס הפלסטיני.

מה שיוכל לסייע לחמאס להמתיק את הגלולה המרה זו העובדה שתנועת  האחים המוסלמים בירדן נאלצה אף היא לקבל החלטה זהה, ובלחץ בית המלוכה הירדני הודיעה [פברואר 2016] שהיא מתנתקת מתנועת האם והופכת לתנועה ירדנית ללא קשר לתנועת האחים המוסלמים במצרים.

בשלב זה לא ברור מה ההחלטה הזאת תעשה לחמאס וכיצד היא תוסבר לפלסטינים. והרי כל ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית נסובה סביב הציר הזה: חמאס-פת"ח-האחים מוסלמים.

בין הפטיש – ישראל, לבין הסדן – מצרים, נדמה כי חמאס מתרוששת מנכסיה האידיאולוגיים והאופרטיביים שהביאו אותה עד הלום. מתנועה שהכריזה מלחמת חורמה על ישראל הפכה חמאס לתנועה המוכנה להניח את נשקה, מורידה את דגל הג'יהאד ומתחייבת לשמור על הפסקת אש עם ישראל. כעת היא גם נאלצת להיפרד מהבסיס האידיאולוגי שעליה מבוססת אמנתה.

זו כבר אינה פשרה. זו בלי ספק כניעה.   

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: muslim brotherhood, israeli-egyptian relations, israel-egypt peace agreement, hamas-fatah relations, hamas, egyptian muslim brotherhood, egyptian-palestinian relations

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept