ישראל פולס

כשהתקשורת הישראלית משתפת פעולה עם אויבי חופש הביטוי

p
המחבר
בקצרה
כתבה של ערוץ 10, שהציגה נאום של במאי ישראלי נגד הממשלה כחשיפה של שערורייה ציבורית, מעידה שחלקים בתקשורת כבר הפנימו את הגישה המסוכנת של אלה שמנסים להשתיק כל קול ביקורתי.

לתוכנית "המגזין" במוצאי בשבת (20 בפברואר) בערוץ 10 היה סקופ גדול. כתב הערוץ בגרמניה, דור גליק, השיג "תיעוד בלעדי" של הבמאי אודי אלוני מכנה את ממשלת ישראל בתואר "פאשיסטית". האירוע התרחש בשולי פסטיבל הסרטים בברלין - אחד הפסטיבלים החשובים בעולם. סרטו של אלוני, צומת 48, זכה בפרס חביב הקהל בקטגוריה היוקרתית "פנורמה".

"שימי לב למה שקלטה מצלמת ערוץ 10", הכין הכתב החרוץ את המגישה והצופים להישג העיתונאי החשוב שלו. "כשהוא אינו יודע שהוא מצולם", הדגיש גליק, אלוני אמר כי בכך שהקנצלרית מרקל מספקת לישראל צוללות, היא מסייעת לממשלה הפאשיסטית בישראל. הכתב והמגישה חזרו שלוש פעמים על העובדה שהסרט, שעוסק במופע היפ-הופ בלוד כבמה להתנגדות לכיבוש הישראלי, זכה למימון ממשרד התרבות וקרן רבינוביץ' ("הדבר מובלט בתחילת הסרט ובסיומו").

יש להניח שאילו כתב ערוץ 10 היה מציע לעורך התוכנית תיעוד של אלוני האומר את אותם הדברים בדיון  עם קהל בתל אביב או בדימונה, הוא היה נתקל בפיהוק גדול. הטענות שממשלת ישראל מנהלת בשטחים הכבושים מדיניות פאשיסטית קיבלו מזמן מעמד של סיפור על כלב שנשך אדם. אין כמעט שבוע שבו תחקירני "בצלם", "יש דין" ו"רבנים למען זכויות אדם" אינם מציעים לערוצי הטלוויזיה סרטונים שמתעדים מתנחלים הפוגעים בחקלאים פלסטינים או ברכושם, בזמן שחיילי צה"ל צופים באדישות מהצד. הסרטונים מגיעים לשידור רק במקרים של אלימות קיצונית.

מאמרי ביקורת חריפים על עוולות הכיבוש הישראלי מופיעים דרך שגרה בעיתונות הישראלית. אנשי ציבור, פעילי שלום וזכויות אדם, אמנים והוגי דעות, כותבים ומדברים בגנות גזל החירות והאדמות הנמשך בשטחים. ביטויים כמו "פאשיסטים" ו"גזענים" (ומנגד: "בוגדים" ו"עוכרי ישראל"), מהדהדים באולם המליאה של הכנסת ונזרקים בתכניות מלל ברדיו ללא הרף. משרד התרבות מסייע (למרות איומי השרה מירי רגב לשנות זאת) במימון סרטים ומחזות שבהם מככבים שחקנים כמו איתי טיראן, משה איבגי, גילה אלמגור ורבקה מיכאלי, אשר הביעו דעות דומות לאלו של אלוני.

כדי שדברי ביקורת של אמן ישראלי נגד הממשלה יהיו ראויים לשידור בערוץ תקשורת מרכזי, הוא צריך לחצות את גבולות המדינה. הסובלנות של הישראלים כלפי המבקרים מסתיימת בנמל התעופה בן גוריון. רגב אמרה כי "התחקיר" של ערוץ 10 ממחיש את צדקת גישתה, כי המדינה אינה צריכה לממן "יוצרים שחותרים תחת המדינה, משמיצים אותה ופוגעים בלגיטימציה שלה". לדבריה, "מדינה שפויה לא צריכה לתת יד למלעיזים ומקטרגים שמוציאים דיבתה רעה".

גם קודמתה בתפקיד, לימור לבנת, השתמשה בביטוי "להוציא את דיבת הארץ רעה". לפני שלוש שנים בדיוק [פברואר 2013] אמרה לבנת כי לא הרגישה צער מהידיעה שהסרטים  שהיו מועמדים לאוסקר "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף", לא זכו בפרס. "בשנים האחרונות יש יותר מדי סרטים שמוציאים את דיבת מדינת ישראל רעה בעולם כולו", אמרה השרה. אחד מששת ראשי השב"כ לשעבר שהשתתפו ב"הוצאת דיבת המדינה רעה" הוא ח"כ אבי דיכטר, חברן של רגב ולבנת לליכוד. אחד מקודמיו בראשות שירות הבטחון, אברהם שלום, אמר בסרט כי הצעירים הישראלים שמשרתים בשטחים רואים "צבא כיבוש אכזרי, שדומה לגרמנים במלחמת העולם השנייה".

מייקל אורן, מי שהיה אז שגריר ישראל בארה"ב והיום חבר כנסת מטעם "כולנו", אמר שהסרט שומרי  הסף מזיק למאבקה של ישראל במסע דה-לגימטציה המתנהל נגדה. 

הגישה הזאת מזכירה לי סעודת ערב בביתו של שגריר ישראלי בבירה אירופית חשובה, שבה המארח הטיח כלפיי את הדברים הבאים: "אתה ודוד גרוסמן הורסים את העבודה שלי כאן". בסגנון לא דיפלומטי סיפר השגריר שכל אימת שהוא מתלונן באוזניהם של עורכי העיתונים על כתבה ביקורתית כלפי ישראל שפורסמה אצלם, הם משיבים לו במלים "מה אתה רוצה מאיתנו? בסך הכל ציטטנו ראיון עם גרוסמן ומאמר של אלדר".

תהיתי אם השגריר אינו מבין שאי אפשר לטעון שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ובמקביל להפעיל צנזורה על סרטים ומחזות באמצעות הקופה הציבורית, כפי שמבקשת רגב (או "צנזורה עצמית", כפי שדרשה לבנת). ומה הועילו חכמים בתקנתם? האם יחשבו היום לבוגדים עמוס עוז או יו''ר האופוזיציה יצחק הרצוג אם יביעו את דעותיהם מעל דפי הוושינגטון פוסט או הניו יורק טיימס? ואם אנחנו, העיתונאים והתסריטאים הישראלים, נסכים לטאטא את הכיבוש מתחת לשטיח, האם כתבי העיתונות הזרה לא ימצאו אותו? האם זה מה שיעצור את מאמרי הביקורת בגארדיאן, באל-פאיס או בלה מונד? ומה לגבי התקשורת הישראלית המתפרסמת באנגלית כמו אל-מוניטור, הארץ והג'רוזלם פוסט? האם יש לסגור אותה לחלוטין שמא תחבל בעבודתו של הדיפלומט?

בימים האחרונים צפיתי בהקרנות של הסרט הדוקומנטרי "שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים" (בבימויה של מור לושי), במסגרת אירועים שארגנה הקרן החדשה לישראל בסידני ובמלבורן. הסרט חושף עדויות קשות של חיילים ששירתו במלחמת ששת הימים, על רצח שבויים וטבח של פליטים פלסטינים שניסו לשוב לבתיהם. בשיחות עם הסופר עמוס עוז תוקעים המרואיינים סיכות חדות במיתוס טוהר הנשק של צה"ל. הם מציגים את הצדדים המכוערים של המלחמה ואת המחיר הכבד ששילמו הלוחמים.

יצאתי מהאולם בתחושה של צער מהול בגאווה על היותי ישראלי. צער - על הכישלון של הדור שלי לחלץ שלום ממלתעותיה של המלחמה עם השכנים הפלסטינים. גאווה - על כך שהחברה שלנו מסוגלת להפיק מתוכה יצירות אמיצות כמו "שומרי הסף", "מצלמות שבורות" ו"הסלילים הגנוזים". כשצפיתי בכתבה של גליק בערוץ 10 חשתי כעס ודאגה. כעס - על שיתוף הפעולה של התקשורת הישראלית עם אויבי חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה. דאגה - מכך שמערכת החיסון המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית תוקפת את עצמה. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: shin bet, miri regev, media, israeli occupation, germany, freedom of speech, film, censorship

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept