בשבוע שעבר (29 באוקטובר) ציטטתי כאן מדבריהם של שני רבנים חשובים, שהטיפו להפיכתו של הר הבית מזירת מאבק בין יהודים למוסלמים למרכז לשלום עולמי ובית תפילה לכל העמים. משיחות עם גורמים ישראלים, ערבים ומערביים המעורים במחלוקת סביב הסדרי התפילה בהר הבית, מבצבץ סיפור מורכב יותר מסוגיית שניים אוחזים בטלית - יהודים קנאים מזה ומוסלמים קנאים מזה. בסיפור הזה השחקנים הראשיים הם התנועה האיסלאמית, הרשות הפלסטינית והממלכה ההאשמית. הישראלים ממלאים את תפקיד שחקן המשנה, שוטה ההר.
הסיפור אינו לגמרי חדש. כבר לפני כעשרים שנה, בספטמבר 1996, ראשית ימי ממשלת נתניהו הראשונה, השתלטו אנשי הפלג הצפוני בהנהגת ראאד סלאח (אז ראש עיריית אום אל-פאחם) על עבודות הכשרת שטח אורוות שלמה למסגד רחב ידיים. בספרו "מלחמות המקומות הקדושים", כתב ד"ר שמואל ברקוביץ כי בניית המסגד היוותה הפרה בוטה ומהותית ביותר של הסטטוס קוו בהר הבית, והשינוי הגדול ביותר בו מאז תקופת הצלבנים לפחות. אם בעבר עיקר המאבק התנהל בין ירדן לבין הרשות הפלסטינית, עתה הוא מתקיים בין ירדן לבין התנועה האיסלאמית בלב לבה של מדינת ישראל.
