ישראל פולס

הבחירה של ישראל: מדיניות שלום או בידוד מסוכן

p
המחבר
בקצרה
הסיכוי היחיד של ישראל להימנע מבידוד מדיני מוחלט הוא לגבש מדיניות שתדע לשלב בין הגנה על ביטחונה לבין הקונצנזוס הבינלאומי בסוגיה הפלסטינית והאינטרסים האזוריים של ארה"ב.

האמרה המפורסמת של מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר, "לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים", מדויקת היום עוד יותר מכפי שהייתה ב-1975, בזמן מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון. מדיניות החוץ של ישראל, להוציא את יחסיה עם ארצות הברית, מתמקדת באופן מסורתי בשכנוע העולם בצדקת דרכה במאבקה נגד העולם הערבי. רוב הזמן היא מבוססת על קמפיינים של הסברה, במקום שתוגדר על פי אינטרסים משותפים עם מדינות אחרות, גם העוינות שבהן.

את הנטייה הזו אף העצימו בעבר - ומעצימים גם היום - שני גורמים עיקריים:

הראשון הוא אופיין השברירי של רוב ממשלות ישראל. השבריריות הזו מאלצת את מפלגת השלטון להסתמך על מפלגות נישה קטנות, רובן דתיות, וזה מצר את צעדיהם של ראשי הממשלה ולא משאיר להם מרחב תמרון במדיניות החוץ שלהם.

הגורם השני הוא היעדרה של מדיניות שלום יזומה. כמעט כל ממשלות ישראל רק מגיבות ליוזמות שלום ערביות ובינלאומיות, במקום ליטול את המושכות וליזום תהליך שלום עם שכנותיה של ישראל. יוצאת מכלל זה ממשלת רבין-פרס בשנים 1996-1993. השילוב הזה - אובססיה לתעמולה, כניעה למפלגות הדתיות הקטנות והיעדרן של יוזמות שלום - גזל למעשה מרוב ממשלות ישראל את הסיכוי לגבש מדיניות חוץ אמינה או יעילה.

והיום המצב גרוע מתמיד. ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לבידוד בינלאומי שכמותו כנראה לא ידעה מעולם. היחסים עם הממשל האמריקאי הידרדרו לשפל המדרגה, במיוחד לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו הפסיד לנשיא ברק אובמה בקרב על הסכם הגרעין עם איראן. האיחוד האירופי ביקורתי כלפי ישראל עוד יותר מתמיד, במיוחד בנושא הרחבת ההתנחלויות. סימון מוצרים המיובאים למדינות האיחוד מההתנחלויות קורם עור וגידים בימים אלה, וברבות מבירות אירופה דנים בחרמות נגד ישראל, בעיקר בעולם האקדמי.

גם באו"ם מוצאת עצמה ישראל בבדידות לא-מזהרת - רק ארצות הברית וכמה ממדינות אסיה ואפריקה עדיין מצביעות לטובתה. הממשלה, ובמיוחד העומד בראשה, מתארים את הביקורת הגלובלית הזו כמוסר כפול שמונע משיקולים פרו ערביים, ואפילו אנטישמיים.

מיתוסים שכאלה, המנציחים את הגישה ש"כל העולם נגדנו", נובעים מהמנטליות המבוצרת של הממשלה; מתוך אמונה אמיתית שקיים מרכיב מולד של אנטי ישראליות ואפילו אנטישמיות במדיניות של רוב ממשלות העולם, גם הידידותיות שבהן. השקפת עולם שכזאת, מעצם קיומה, אינה מובילה לפיתוח של מדיניות חוץ - שהרי היחס הלא הוגן כלפי ישראל נתפס כחלק מהותי מהדנ"א של העולם הלא יהודי. באופן כללי, תחושה של גטו איננה מרכיב מועיל בניסוח מדיניות חוץ.

באותן הפעמים בהן נדרשה הממשלה לקבל החלטה בתחום מדיניות החוץ - למשל, בתגובה ליוזמה של מזכיר המדינה ג'ון קרי לחידוש המו"מ, או בעת הדיון על הסכם הגרעין עם איראן - היא הצליחה להסתתר מאחורי האידאולוגיה הימנית והבלתי מתפשרת שלה. או לחלופין, להטיל את האשמה על מפלגה ימנית עוד יותר ממנה - הבית היהודי בראשותו של נפתלי בנט - ועל הצורך לפייס אותה, כדי לשמור על יציבות הקואליציה.

מקור דיפלומטי בכיר במשרד החוץ הישראלי סיפר לאל-מוניטור בעילום שם שבקרב שגרירים רבים קיימת היום דאגה רבה, שלא לומר פאניקה, באשר לעתיד היחסים הבילטראלים עם כמה מידידותיה הטובות ביותר של ישראל בעולם. לדבריו: "אנחנו מקבלים מהממונים עלינו (ראש הממשלה בנימין נתניהו שמחזיק בתיק החוץ, וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי) אך ורק קווים מנחים לטיעונים שמציבים אותנו כקורבנות של מתקפה נוסח המדינה האיסלאמית, בשעה שרוב הממשלות בעולם רואות בנו את הצד התוקפן, בשל הכיבוש. ישראל זקוקה למדיניות חוץ, כזו שמבוססת על הגדרה של אינטרסים משותפים עם מדינות שיש להן עניין ביציבות ובביטחון במזרח התיכון".

בלבה של מדיניות שכזאת עומד הצורך ביוזמת שלום. אם תפקידו של משרד הביטחון הוא להתכונן למלחמה הבאה, הרי שתפקידו של משרד החוץ הוא למנוע אותה ולהתכונן לשלום הבא. מדיניותה של ישראל צריכה אמנם להגדיר את צרכי הביטחון הלאומי שלה, אבל חייבת באותה מידה לשקף גם הרמוניה בסיסית עם ערכי היסוד של הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד עם מדינות המערב. היא חייבת לשאוף לביסוסן של קואליציות בינלאומיות - באמצעות דיפלומטיה קולקטיבית, מאבק משותף נגד איום הטרור הבינלאומי, חתירה לשיתוף פעולה אזורי, כיבוד זכויות האדם ודחייה של קולוניאליזם על כל צורותיו.

מכאן נובע שכל מדיניות שלום של ישראל חייבת לשלב בין הגנה על ביטחונה לבין הקונצנזוס הבינלאומי בסוגיה הפלסטינית. מדיניות שכזו יש לתאם עד לפרטי פרטים עם הדרגים הגבוהים ביותר בממשל האמריקאי, ולהביא בחשבון גם את האינטרסים האזוריים של ארצות הברית.

במקביל, המדיניות חייבת להוביל לדיאלוג מתמשך עם מדינות האיחוד האירופי, כדי לקצור את הפירות הכלכליים שמציע האיחוד.

שינוי מדיניות שכזה הוא צו השעה, אחרת ישראל עלולה למצוא את עצמה בבדידות מסוכנת. וזה מחייב גם שינוי בהרכבה של הממשלה, וחתירה לממשלת אחדות לאומית שתכלול שר חוץ פרגמטי ומחוייב במשרה מלאה.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: israeli politics, israeli foreign policy, israeli-palestinian conflict, israel-us relations, foreign policy, benjamin netanyahu, arab-israeli peace process, arab-israeli conflict

אורי סביר היה ממקימי מרכז פרס לשלום ב-1996,לאחר שנים רבות בחזית אסטרטגית השלום בישראל. מאז 1999 הוא מכהן כנשיא הכבוד של המרכז. כמנכ"ל משרד החוץ (1993-1996) כיהן סביר כראש צוות המו"מ בהסכמי אוסלו, כחבר משלחת המו"מ בין ישראל וירדן, וכראש משלחת המו"מ בין ישראל וסוריה. ב-1999 נבחר סביר לכנסת הישראלית החמש-עשרה מטעם מפלגת המרכז.

בתחום העסקים, סביר כיהן כראש הוועד המנהל של העיתון העולמי היומי "מטרו אינטרנשיונל". ב-2001 הקים סביר עמותה בינלאומית ללא-מטרות-רווח בשם "גלוקל פורום", המבוססת ברומא ומעודדת דיפלומטיה בין-עירונית ברחבי העולם וב2011 הקים את Yala Young Leaders, תנועה אינטרנטית לשלום, אשר סוחפת אחריה מאות אלפי נרשמים.

סביר פרסם שלושה ספרים: "התהליך: מאחורי הקלעים של הכרעה היסטורית" המבוסס על ניסיונו כראש צוות המו"מ בהסכמי אוסלו (1998); "מר ישראלי בבחירות 2006" (2006); ו-"קודם שלום" (2006).

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept