הבחירה של ישראל: מדיניות שלום או בידוד מסוכן

הסיכוי היחיד של ישראל להימנע מבידוד מדיני מוחלט הוא לגבש מדיניות שתדע לשלב בין הגנה על ביטחונה לבין הקונצנזוס הבינלאומי בסוגיה הפלסטינית והאינטרסים האזוריים של ארה"ב.

al-monitor .

נושאים מכוסים

israeli politics, israeli foreign policy, israeli-palestinian conflict, israel-us relations, foreign policy, benjamin netanyahu, arab-israeli peace process, arab-israeli conflict

נוב 11, 2015

האמרה המפורסמת של מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר, "לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים", מדויקת היום עוד יותר מכפי שהייתה ב-1975, בזמן מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון. מדיניות החוץ של ישראל, להוציא את יחסיה עם ארצות הברית, מתמקדת באופן מסורתי בשכנוע העולם בצדקת דרכה במאבקה נגד העולם הערבי. רוב הזמן היא מבוססת על קמפיינים של הסברה, במקום שתוגדר על פי אינטרסים משותפים עם מדינות אחרות, גם העוינות שבהן.

את הנטייה הזו אף העצימו בעבר - ומעצימים גם היום - שני גורמים עיקריים:

הראשון הוא אופיין השברירי של רוב ממשלות ישראל. השבריריות הזו מאלצת את מפלגת השלטון להסתמך על מפלגות נישה קטנות, רובן דתיות, וזה מצר את צעדיהם של ראשי הממשלה ולא משאיר להם מרחב תמרון במדיניות החוץ שלהם.

הגורם השני הוא היעדרה של מדיניות שלום יזומה. כמעט כל ממשלות ישראל רק מגיבות ליוזמות שלום ערביות ובינלאומיות, במקום ליטול את המושכות וליזום תהליך שלום עם שכנותיה של ישראל. יוצאת מכלל זה ממשלת רבין-פרס בשנים 1996-1993. השילוב הזה - אובססיה לתעמולה, כניעה למפלגות הדתיות הקטנות והיעדרן של יוזמות שלום - גזל למעשה מרוב ממשלות ישראל את הסיכוי לגבש מדיניות חוץ אמינה או יעילה.

והיום המצב גרוע מתמיד. ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לבידוד בינלאומי שכמותו כנראה לא ידעה מעולם. היחסים עם הממשל האמריקאי הידרדרו לשפל המדרגה, במיוחד לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו הפסיד לנשיא ברק אובמה בקרב על הסכם הגרעין עם איראן. האיחוד האירופי ביקורתי כלפי ישראל עוד יותר מתמיד, במיוחד בנושא הרחבת ההתנחלויות. סימון מוצרים המיובאים למדינות האיחוד מההתנחלויות קורם עור וגידים בימים אלה, וברבות מבירות אירופה דנים בחרמות נגד ישראל, בעיקר בעולם האקדמי.

גם באו"ם מוצאת עצמה ישראל בבדידות לא-מזהרת - רק ארצות הברית וכמה ממדינות אסיה ואפריקה עדיין מצביעות לטובתה. הממשלה, ובמיוחד העומד בראשה, מתארים את הביקורת הגלובלית הזו כמוסר כפול שמונע משיקולים פרו ערביים, ואפילו אנטישמיים.

מיתוסים שכאלה, המנציחים את הגישה ש"כל העולם נגדנו", נובעים מהמנטליות המבוצרת של הממשלה; מתוך אמונה אמיתית שקיים מרכיב מולד של אנטי ישראליות ואפילו אנטישמיות במדיניות של רוב ממשלות העולם, גם הידידותיות שבהן. השקפת עולם שכזאת, מעצם קיומה, אינה מובילה לפיתוח של מדיניות חוץ - שהרי היחס הלא הוגן כלפי ישראל נתפס כחלק מהותי מהדנ"א של העולם הלא יהודי. באופן כללי, תחושה של גטו איננה מרכיב מועיל בניסוח מדיניות חוץ.

באותן הפעמים בהן נדרשה הממשלה לקבל החלטה בתחום מדיניות החוץ - למשל, בתגובה ליוזמה של מזכיר המדינה ג'ון קרי לחידוש המו"מ, או בעת הדיון על הסכם הגרעין עם איראן - היא הצליחה להסתתר מאחורי האידאולוגיה הימנית והבלתי מתפשרת שלה. או לחלופין, להטיל את האשמה על מפלגה ימנית עוד יותר ממנה - הבית היהודי בראשותו של נפתלי בנט - ועל הצורך לפייס אותה, כדי לשמור על יציבות הקואליציה.

מקור דיפלומטי בכיר במשרד החוץ הישראלי סיפר לאל-מוניטור בעילום שם שבקרב שגרירים רבים קיימת היום דאגה רבה, שלא לומר פאניקה, באשר לעתיד היחסים הבילטראלים עם כמה מידידותיה הטובות ביותר של ישראל בעולם. לדבריו: "אנחנו מקבלים מהממונים עלינו (ראש הממשלה בנימין נתניהו שמחזיק בתיק החוץ, וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי) אך ורק קווים מנחים לטיעונים שמציבים אותנו כקורבנות של מתקפה נוסח המדינה האיסלאמית, בשעה שרוב הממשלות בעולם רואות בנו את הצד התוקפן, בשל הכיבוש. ישראל זקוקה למדיניות חוץ, כזו שמבוססת על הגדרה של אינטרסים משותפים עם מדינות שיש להן עניין ביציבות ובביטחון במזרח התיכון".

בלבה של מדיניות שכזאת עומד הצורך ביוזמת שלום. אם תפקידו של משרד הביטחון הוא להתכונן למלחמה הבאה, הרי שתפקידו של משרד החוץ הוא למנוע אותה ולהתכונן לשלום הבא. מדיניותה של ישראל צריכה אמנם להגדיר את צרכי הביטחון הלאומי שלה, אבל חייבת באותה מידה לשקף גם הרמוניה בסיסית עם ערכי היסוד של הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד עם מדינות המערב. היא חייבת לשאוף לביסוסן של קואליציות בינלאומיות - באמצעות דיפלומטיה קולקטיבית, מאבק משותף נגד איום הטרור הבינלאומי, חתירה לשיתוף פעולה אזורי, כיבוד זכויות האדם ודחייה של קולוניאליזם על כל צורותיו.

מכאן נובע שכל מדיניות שלום של ישראל חייבת לשלב בין הגנה על ביטחונה לבין הקונצנזוס הבינלאומי בסוגיה הפלסטינית. מדיניות שכזו יש לתאם עד לפרטי פרטים עם הדרגים הגבוהים ביותר בממשל האמריקאי, ולהביא בחשבון גם את האינטרסים האזוריים של ארצות הברית.

במקביל, המדיניות חייבת להוביל לדיאלוג מתמשך עם מדינות האיחוד האירופי, כדי לקצור את הפירות הכלכליים שמציע האיחוד.

שינוי מדיניות שכזה הוא צו השעה, אחרת ישראל עלולה למצוא את עצמה בבדידות מסוכנת. וזה מחייב גם שינוי בהרכבה של הממשלה, וחתירה לממשלת אחדות לאומית שתכלול שר חוץ פרגמטי ומחוייב במשרה מלאה.

מאמרים מומלצים

כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020
נתניהו לא כשיר לקבל על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה
עקיבא אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 5, 2020
כמו ב-1996, ברית המקופחים התייצבה מאחורי נתניהו
מזל מועלם | הבחירות בישראל | מרץ 4, 2020

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020