עוד בוקר נפתח בדיווח על פיגוע דקירה נוסף בירושלים (7 באוקטובר). המחבלת נורתה ונפצעה קשה. המשטרה סגרה את האזור. השב"כ פתח בחקירה. מחר ישלחו מודדים להכין את ביתה של המחבלת להריסה. מחרתיים נשמע חלילה על עוד משפחה יהודית שנרצחה בדרך לביתה שבאחת ההתנחלויות בגדה המערבית. החברים יצעקו מול בית ראש הממשלה שצריך "יד חזקה" נגד הפלסטינים. השכנים יניחו אבן פינה למאחז על שמם של הקרבנות, ונערים חמי מזג יצאו להבעיר אש בשדות החיטה של הערבים (המילה "פלסטינים" לא מוכרת בשפת המתנחלים) מהכפר הסמוך. לפני כמה ימים הקרינו בטלוויזיה תיעוד בלעדי של הסתערות כוח מסתערבים על בית חולים בשכם ושליפתו משם של החשוד ברצח הזוג הנקין [1 באוקטובר], שנפצע בפיגוע. בשולי החדשות מסופר שצה"ל מודה כי הנער שנורה למוות בבית לחם נקלע במקרה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מישהו זוכר את שמו?
בשנים שאחרי החתימה על הסכם אוסלו, בספטמבר 1993 ובחודשי שלטונם הקצרים של שמעון פרס ואהוד ברק, הריטואל הזה נהפך לתסריט ידוע מראש: טרוריסט פלסטיני רוצח נוסעים ישראלים בדרכם להתנחלות, כוחות הבטחון פושטים על הכפר הפלסטיני הסמוך, עשרות גברים נלקחים לחקירה, החשודים נעצרים, בתיהם נהרסים, בנימין נתניהו נואם בעצרת מחאה נגד הממשלה; הימין מאשים את "פושעי אוסלו" באוזלת יד מול הטרור וקורא להגיב בתנופת התנחלות בכל רחבי השטחים; כיו"ר האופוזיציה באותם ימים מחה נתניהו בתוקף נגד שחרור מחבלים, שנועד להיות תמריץ לתהליך המדיני. הוא טען כי שחרורם מהכלא של 400 אסירים פלסטינים, מחווה של ממשלת אולמרט לקראת ועידת אנאפוליס [2007], "זה לא נתיב לשלום אלא לטרור".
