נניח שחשקה נפשו של יהודי לונדוני שומר מצוות בחלבה כשרה. נניח שהאיש הוא גם ציוני אדוק וגם פעיל זכויות אדם שמדיר ידיו ממוצרים שמוצאם בשטחים כבושים. ניגש היהודי למדף המוצרים הכשרים בסופרמרקט השכונתי שלו ולשמחתו מצא שם קוביות חלבה שעל גבי עטיפתן נכתב "אחוה - נוסד ב-1929, תל אביב", וגם "בהשגחת הבד"צ ירושלים". ליתר בטחון, שלף האיש מכיסו את הטלפון החכם שלו, וחיפש בגוגל את האתר של "אחוה". הוא מצא מספרי טלפון ופקס עם קידומת של גוש דן (03) ולמד כי המפעל "רכש שטח אדמה" ובנה עליו את "אחד ממפעלי המזון הגדולים והמודרניים בישראל". חובב החלבה הליברלי שלנו נשם לרווחה; הנה, כתוב בפירוש "ישראל". שום סימן להתנחלות. נחה דעתו של היהודי. הוא הניח את חבילת החלבה בסל הקניות שלו ושב הביתה שמח וטוב לב.
אדם מן היישוב לא יכול לדעת שמפעל "אחוה" שוכן באזור התעשייה ברקן. כמה ישראלים, שלא לדבר על אירופאים, יודעים שהאזור הזה מצוי בלב הגדה המערבית? סיפורה של חברת החלבה ממחיש את חיוניותה של ההחלטה שקיבל הפרלמנט האירופי בשבוע שעבר [10 בספטמבר] ברוב גדול, לסמן באופן ברור את המוצרים שמקורם בהתנחלויות - בבחינת הסרת מכשול בפני עיוור. ראוי לציין כי שום מדינה באירופה או בעולם לא הצטרפה לתנועת BDS. ההחלטה אינה עוסקת בשום צורה בחרם על ההתנחלויות ואף לא באפלייתם לרעה של מוצריהן. היא נועדה להזכיר לאזרחי ישראל ולאירופאים, שאין דין אזור תעשייה בשטחים הכבושים כדין אזור תעשייה בשטח הריבוני של המדינה.
