הגברים הטורקים חולקים כבוד למחרוזת התפילה

השימוש המסורתי במחרוזת התפילה – התסביח- פורח גם בימינו אנו, אם כאמצעי לתרפיה אישית, אם כסמל סטטוס ואם כמלווה נאמן.

al-monitor .

נושאים מכוסים

turkey, recep tayyip erdogan, prayer, kurds in turkey, istanbul, culture, business, alevis

אוג 24, 2015

לגברים הטורקים יש זיקה עמוקה למחרוזות. בתסביח - או מחרוזת התפילה - משתמשים גברים מכל תחומי החיים בטורקיה, והוא הפך למעין אביזר חיוני ונושא לדיונים ארוכים וסוערים. התסביח יכול לשמש גם נושא קליל לפתוח בו את השיחה בבתי-הקפה ובמועדונים היוקרתיים של טורקיה, הנשלטים ברובם בידי גברים. למרות העניין הגובר של נשים בתסביח, נותרה מחרוזת התפילה מעוזם הבלעדי כמעט של הגברים. האומנים, המעצבים, המוכרים והלקוחות, כמעט כולם גברים. בקהילות רבות בטורקיה, התסביח נחשב לסמל של גבריות חזקה.

כאישה, הניסיון להשתלב בזירה הגברית הזו ולשוחח על תסביח עם הגברים הטורקים היווה מסע מרתק. יש המאמינים שאפשר ללמוד על מעמדו החברתי, על העדפותיו ואפילו על אישיותו של אדם מהתסביח שלו, ומהאופן שבו הוא ממולל את החרוזים.

בפעם הראשונה שנכנסתי לחנות תסביח, בבזאר הגדול והמפורסם של איסטנבול, שאל אותי החנווני בגיל העמידה בקול אדיש: "למי את קונה את התסביח?" עוד לפני שהספקתי לענות, הוסיף ואמר: "אם זה בשביל החבר שלך, אל תוציאי הרבה כסף; אבל אם זה לאבא או לדוד, אני יכול להראות לך כמה פריטים איכותיים במיוחד." מוסטפה ביי מוכר מחרוזות תפילה זה 15 שנה, וכך אמר: "נשים צעירות קונות תסביח לחברים שלהן שרוצים לאמץ את המנהג, אבל הם לא ממש מעריכים את ערכו. הם מאבדים את התסביח מהר מאוד, וזה מוביל למריבות בין בני-הזוג."

בבואכם להתיישב בבית-קפה או מסעדה בטורקיה, התבוננו לרגע בגברים שמניחים על השולחן את הטלפון הסלולרי, את חפיסת הסיגריות, את המצית ואת התסביח. אין ספק שתתרשמו מהאהבה ומהקשר העז של הטורקים לתסביח שלהם, שקרוב אליהם לא פחות מהטלפון הסלולרי.

למחרוזת התפילה יש היסטוריה ארוכה ומרשימה, והמגוון בלתי-נתפס. יש שמונה קטגוריות עיקריות להערכת שוויו של התסביח: החומר שממנו יוצר; מספר החרוזים וגודלם (אם יש חרוז יוצא דופן בגודלו או במרקמו, הוא נקרא 'חרוז שיכור'); ההרמוניה של הצבעים, וגם של הצלילים שיוצרים החרוזים כשהם נוקשים זה בזה; המקוריות; טיב האומנות; וחוזקו של הסוגר, שנקרא אימאם. זה החלק שמחזיק את המחרוזת ומחבר בין כל החרוזים; וזה גם הסימן הראשון לטיב האומנות בייצור התסביח. ברוב המוצרים הגנריים משתמשים בחרוזי כסף בתור אימאם, אך בתסביח איכותי גם האימאם עשוי מאותו החומר כמו שאר החרוזים. הקטגוריה האחרונה היא הפשטות. למרבה הפלא, מחרוזות התפילה המוערכות ביותר הן גם אלה שמושכות הכי פחות את העין. כך הסביר לי אחד משוחרי התסביח: "המחרוזת היא לא תכשיט להתהדר בו, היא מלווה נאמן".

מחרוזות תפילה קיימות כמעט בכל תרבות ובכל דת; הידועות ביותר הן הרוזאריום של הקתולים, חבל התפילה של הכנסיות האורתודוכסיות, אבני הדאגה האיריות משיש ומחרוזות התפילה הבודהיסטיות או הטיבטיות (שנקראות מאלה). אך בתרבויות מסוימות שמור למחרוזת מקום של כבוד גם מעבר לחיי הדת. ביוון, לדוגמה, השימוש במחרוזת התפילה (קומבולוי) נתפס כפעילות יומיומית רגילה, ממש כמו בטורקיה. המחרוזות יצאו זה מכבר מתחומי המסגדים והכנסיות, והפכו עבור גברים רבים למלווה נאמנה.

חומרי הגלם המסורתיים של התסביח היו בעבר גורם מכריע, וכך גם היום. קאדיר שוקרו קראטקה הוא אומן תסביח ידוע, שמנהל את חנות התסביח המשפחתית בבזאר הגדול של איסטנבול זה 61 שנה. הוא סיפר לאל-מוניטור: "את חומרי הגלם של מחרוזות התפילה ניתן לחלק עקרונית לארבע קטגוריות: אבנים יקרות, סוגים שונים של עץ, מוצרים מן החי או מאובנים. ככל שהחומר קשה יותר, או ככל שהוא נדיר יותר, נדרשת מלאכת מחשבת מורכבת יותר, וגם שוויו של התסביח עולה בהתאם." כמה מהחומרים הנפוצים ביותר הם עץ בשם סנייקווד, עץ הזית, הסנדל, הדקל, התמרינדי התפוח והאגוז. סיפור שחוזר על עצמו לא פעם מתייחס לסגולות המרפא של כל חומר גלם. הקוקה, למשל, פרי הגלעין הטרופי הקשה יותר מקוקוס, היה ידוע בתקופה העות'מנית כתסביח האהוב על רופאים. גלעין הקוקה הוא חומר חיטוי טבעי, ומשחרר ניחוח נעים כשממוללים אותו בין האצבעות. ויש מחרוזות נוספות מחרוזי עץ, הידועות בארומה המיוחדת שלהן. כמו מחרוזות מחרוזי עור, גם צבען מתכהה עם הזמן, וכך עולה שוויין. יקרות במיוחד מחרוזות העשויות  משריון של צב הים החום, הנתון בסכנת הכחדה, וכן מחרוזות משנהב פילים. יש לא מעט אבנים טובות ששימשו בעבר לייצור מחרוזות תפילה, אך בשנים האחרונות זוכה הענבר לפופולריות רבה, ומוערך במיוחד בשל יופיו הרב והרוגע שהוא משרה.

לדברי קראטקה, ענף התסביח נהנה בטורקיה מפריחה של ממש בעשר השנים האחרונות, הן לשימוש מקומי והן לייצוא לשוק הבינלאומי.

"מרגע שהלקוח או האומן עצמו מחליטים על חומר הגלם, זה עניין של סבלנות ומסירות," הוסיף ואמר. "שיטות העבודה המסורתיות נהוגות גם היום, עם כמה תוספות מודרניות. היום, לדוגמה, הטרנד הוא להטביע את שמו של בעל התסביח על אחד החרוזים, על סוגר הכסף או על ציצית הזהב שבקצה."

בימינו ניתן גם למצוא עיצובי ''עין הרע'' משולבים במחרוזות תסביח יחודיות. קראטקה הסביר שמספר החרוזים בתסביח משתנה: תסביח לשימוש יומיומי קצר יותר, ויש בו 33 חרוזים; תסביח מלא של 99 חרוזים משמש בעיקר לתפילה. אבל כפי שהסביר לאל-מוניטור: "יש גם מחרוזות נדירות של 500 ואפילו 1000 חרוזים."

לכל אלמנט בתסביח - לכל מקטע שבין החרוזים; לחרוז הגדול שבתחילת האימאם; לדסקית שבקצה האימאם, שנקראת טפליק; ואפילו לאופן שבו מוסתרים הקשרים בחוט - יש שם משלו, ושוחרי התסביח מעריכים כל פרט ופרט בדקדקנות רבה. לדברי קראטקה: "אספנים מזהים מיד את עבודתו של האומן המומחה, ברגע שהם מעריכים את התסביח, כי לכל אומן יש חתימה משלו."

בשנים האחרונות חלה עלייה במספרם של אספני התסביח בטורקיה. עם הבולטים שבהם נמנים נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ועוד כמה פוליטיקאים שנהנים להצטלם עם התסביח כדי להתחבר עם הבוחרים.

מעניין לציין שהתסביח פופולרי מאוד גם בקרב "הזאבים האפורים", ארגון טורקי אולטרה-לאומני; רבים מחברי הארגון רואים בתסביח פריט חובה מבחינת תדמיתם. ועם זאת, את התסביח ממוללים כמעט כל הגברים בטורקיה, החל בנהגי המוניות האלווים, עבור במרצים כורדים וכלה בחברי פרלמנט מרקסיסטים. והם עושים את זה בכל מקום – בבתי הקולנוע ובמשחקי כדורגל.

סולי אוזל, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת קאדיר האס באיסטנבול, הוא שוחר תסביח עדכני ומיומן, שמסוגל להקליד בטלפון הסלולרי ולמולל את התסביח בעת ובעונה אחת. אוזל סיפר לאל-מוניטור: "אני נהנה מהתסביח, זה מעסיק את ידיי. אבל הוא חייב להיות בגודל הנכון; אסור שהחרוזים יהיו קטנים או גדולים מדי." אוזל הודה שאיבד לא פעם את התסביח שלו, אבל הדגיש שלא זכה להרמת גבה או לביקורת בגלל אהבתו לתסביח, לכל היותר רק לכמה שאלות סקרניות בזמן שהותו בחו"ל.

התסביח הוא אכן מלווה נאמן - וגם סמל לגבריות או לאדיקות, אולי אפילו טקס מעבר. הוא מעביר את הזמן, הוא משמש לתפילה, ועם הזמן הוא הופך גם להרגל שמפיג מתיחות ואף עוזר להתגבר על התמכרות. גם בעידן האייפוד והטבלט והסמרטפון, אפשר למצוא את התסביח כמעט בכל פינה – בבתי הקפה באזורים העניים ביותר, וגם בבנייני המשרדים הנוצצים שבשכונות היוקרה. מדהים לגלות איך מחרוזת אחת טומנת בחובה מאות שנים של סיפורים, ועדיין יש בכוחה לחבר תרבותית בין הטורקים כולם.

מאמר זה מהווה חלק מסדרת המורשת התרבותית המזרח תיכונית שלנו, באוגוסט 2015. כדי לקרוא עוד מאמרים מהסדרה, אנא לחצו כאן.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

האם צפוי עימות ימי בין ישראל לטורקיה?
Joshua Krasna | תיאום ביטחוני/הגנה | ינו 23, 2020
ארדואן בוחש במאבקי הירושה ברשות הפלסטינית
שלומי אלדר | הפיוס הפלסטיני | דצמ 18, 2019
ישראל מאותתת לארדואן – ירושלים מחוץ לתחום
מרדכי גולדמן | ירושלים | אוק 17, 2019
חוק הנאמנות בתרבות מתרחב למשרדי ממשלה נוספים
שלומי אלדר | | נוב 8, 2018
חוק הנאמנות בתרבות יורה בלבה של הדמוקרטיה הישראלית
עקיבא אלדר | אומנות ובידור | אוק 30, 2018

Featured Video