ישראל פולס

ישראל ומצרים: רומן חשאי או זוגיות אמת?

p
המחבר
בקצרה
מעמדה של ישראל בעיניי המצרים כיום הוא כמעמדה של פילגש: בחדרי חדרים פותח בפניה מאהבה את הקלפים וסגור לבו, אבל מנגד הוא מקפיד שהדבר לא ייוודע. נדמה שזו השעה שעל הפילגש לצאת מהארון.

אתרי החדשות המצריים לא חסכו מקוראיהם את רשימות המוזמנים שנקראו לטקס החגיגי לרגל פתיחת השלב החדש בתעלת סואץ, שהתקיים ב-6 באוגוסט. שמות רבים התנוססו שם, בראשם נשיא צרפת פרסואה הולנד, ראש ממשלת רוסיה, דמיטרי מדבדב, שר ההגנה הבריטי, מייקל פאלון, ומלכים ונציגים בכירים ממדינות ערב. אבל טיבן של הידיעות האלה לא רק במה שיש בהן, אלא בעיקר במה שאין. נציגים מארבע מדינות חשובות באזור חסרו שם, כנראה שלא במקרה: טורקיה, איראן, קטאר וישראל. עם שלוש הראשונות יש למצרים חשבון פתוח. כל אחת מהן היא יריבתה, מי טרייה ומי פחות. אבל לא כך ישראל. היא ידידה קרובה, שמקיימת עם מצרים יחסים אינטימיים, לעתים אינטימיים מאוד. כך לפחות רואים זאת בירושלים. 

ייתכן שהבעיה היא כאן, בתפיסת השלום של הצמרת הישראלית ובציפיות המופרזות ממנו. שהרי בתודעתה של קהיר, ישראל מעולם לא נתפסה כמדינה אחות. היא הייתה ונשארה שכנה מועילה ולא יותר. בחודשים האחרונים פועל משרד החוץ הישראלי במרץ רב לסכל הצעת החלטה שיזמה מצרים בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ואשר תובא לדיון באמצע ספטמבר. ההצעה קראה לגנות את ישראל על תוכנית הגרעין שלה, לאלצה לפתוח אותה לפיקוח בינלאומי, ולקיים ועידה על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. למעשה, מבקשת מצרים לנתץ את נוסחת העמימות של ישראל, ולהביא עליה לחצים כבדים בדומה למהלך שנעשה כלפי איראן. 

זהו גורלה של פילגש, וכזהו מעמדה של ישראל בעיני המצרים: בחדרי חדרים פותח בפניה מאהבה את הקלפים וסגור לבו, ולעתים אף מוסר את נפשו בידיה. למצרים אין כל מניעה להחליף מידע מודיעיני עם ישראל, לעשות שכם אחת כדי ללחום בחמאס שבעזה, בהשפעה האיראנית או בקיצוניים בסיני, ואפילו לגנוב יחד סוס או שניים מאבו-מאזן. אבל רק במחשכים. שלא ייוודע הדבר בפומבי חלילה, מחשש שמא תתפרסם הבושה ברבים ותמיט קלון על הגבר.

קשים חיי פילגש ורצופים התלבטויות. מצד אחד, חייה יציבים ונוחים, והיא התרגלה למגעיו המלטפים של בן זוגה ולמתנות הצנועות שהוא מרעיף עליה. מצד שני, היא משתוקקת לצאת לכיכר העיר ולזעוק ברבים את אהבתה, אבל בכך היא מסכנת את יחסיהם. והגבר? כדרכם של בני מינו: יאהב אותה ויעריצהּ בחדר המיטות, אבל בצאתו ממנו – יתבייש בעצמו ויבוז לפילגש. הוא לא יירתע מפגיעה בנכסיה האסטרטגיים, ולאורך שנים, אחרי שאהב לה בסתר, הוא יציג אותה בציבור כמרשעת ויקרא להענישה.

אפילו נאמנותה אליו, במיוחד ברגעיו הקשים, לא תשנה את מזגו: ישראל הייתה ליחידה מבין שכנותיה של מצרים שלא הפנתה לה עורף בשנים האחרונות, מאז נחתה עליה אותה טראומה לאומית שכונתה בטעות "האביב הערבי". כולן בגדו בו, בספינקס, למעט הפילגש. עזה הפכה לחבית חומר נפץ בחצרה האחורית, לוב התפרקה ומחסני הנשק שלה מזינים את הטרור נגד המשטר, סודאן עשתה עסקים עם איראן האויבת (הגם שהתרחקה ממנה בינתיים), אתיופיה ניסתה לנצל את חולשת קהיר ולהגדיל את מכסתה בחלוקת הנילוס, עורק החיים במצרים, שממילא אינו מספיק ל-90 מיליון בניה. ישראל נותרה נאמנה ושמרה על כבודה של מצרים, אף שהמשיכה לספוג חרבונות, חלקם כאלה שסיכנו את שלום בניה.

כזו למשל הייתה הסתערות ההמונים על השגרירות הישראלית בקהיר בספטמבר 2011, שכמעט הסתיימה בלינץ' בששת השליחים ששהו בה אותה עת. בירושלים התלוננו אחר כך, שהיה צורך לערב בבהילות את הבית הלבן כדי שילחץ על הצמרת המצרית לחלץ את השישה ולמנוע אסון. במלחמה בעזה, בקיץ 2014, נקראה קהיר לתפקד כמתווכת להשכנת רגיעה, אבל תוך כדי מילוי המשימה, מצאה את עצמה מצרים מחסלת חשבונות עם חמאס, מה שהוסיף אש למדורה הבוערת עד לשמים. ישראל מצאה את עצמה לא רק במלחמה עם חמאס, אלא גם במאבק יצרים בין שכנותיה, ושילמה עליו מחיר כבד. את הפסקת האש השיגו עבורה בעיקר וושינגטון ואבו-מאזן.  

ישראל יודעת שבקהיר היא נתפסת בערבון מוגבל, אבל מסתפקת במה שיש. אולי זו ההיסטוריה היהודית, שהרגילה אותה להיות רדופה ונרדפת, ולימדה אותה לקבל בהכנעה את המועט. 36 שנים היו לה לחבוט בשולחן ולתבוע את המגיע לה, אבל היא התמידה להסתפק בפירורים. אין זאת כי הפילגש, במקרה שלפנינו, מתקשה להאמין כי מגיע לה יותר. היא מוכנה לספוג עלבונות, ובלבד שתזכה לאותן שעות חסד עם אהובה.

לא לצמרת הביטחונית-מדינית בישראל מגיע יותר ממצרים. זו מקבלת את הדרוש לה, פחות או יותר. אולי משום כך אינה דורשת עוד גם עבור אגפיה האחרים של החברה הישראלית, למשל, לטובת הציבור הרחב. "הסכם השלום" בין קהיר לירושלים הוא לא יותר מחוזה עסקי, ברית בין צבאות, שנועדה בעיקר לשרת אינטרסים צרים. הסכם בין ממשלים ולא בין עמים. העמים, משני הצדדים, נאלצים ללקט פירורים.

הגיע זמנה של הפילגש לצאת מהארון ולזכות בתשומת לבו של אהובה גם מחוץ לחדרים הנסתרים. זה יקרה רק אם היא עצמה תדרוש זאת. אין לה דבר לחשוש ממנו. שניהם הרי זקוקים אחד לשני, ואהבתם משפיעה לטובה על סביבתם. אמנם, טלטלה עוברת על הגבר שלה בשנים אלה, ומותר לו שהיא תתחשב זמנית במצבו עד שיתחזק ויבריא. אבל עוד מעט יציינו יחסיהם ארבעים שנה. זהו פרק שדי בו כדי לספק זמן לחשבונות נפש, ובסיס הולם לקפיצת מדרגה ביחסים.   

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: suez canal, peace treaty, hamas, gaza strip, counterterrorism, camp david accords, arab spring

ג'קי חוגי הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה''ל. הוא בעל טור בעיתון גלובס, ושימש בעבר ככתב לענייני ערבים של מעריב. חוגי חיבר את הספר ''אלף לילה.קום'' (2011) – בנושא התמורות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות בחברה הערבית המודרנית.  בשנת 2007 זכה בפרס media award of the London Next Century Foundation על פעלו, ובשנת 2008 זכה בפרס בני-ברית על סיקורו את הקהילות היהודיות בעולם הערבי. הוא מתגורר בתל אביב ובעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept