בשבוע שעבר כתבתי כאן על השימוש הציני שמספר פוליטיקאים אמריקאים עושים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בין השאר אולי כדי לקושש עוד כמה מיליוני דולרים מתורם ימני וקומץ קולות של יהודים ונוצרים פונדמנטליסטיים. מועמד רפובליקאי אחד מאיים לקצץ בסיוע לרשות הפלסטינית, אחר מנער את האבק מעל החוק להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים "המאוחדת" בירת ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך את הבית הלבן לסדין אדום, משליך מצידו את יהבו על הקונגרס.
מי צריך את הנשיא ברק אובמה, כששיחת טלפון לגבעת הקפיטול מסדרת לביבי מופע אימים נגד הסכם עם איראן בפני שני בתי הקונגרס? אם ההסכם הסופי לא יניח את דעתו של נתניהו, ניתן לשער שחבריו בסנאט ובבית הנבחרים ילחמו בו עד חורמה. ולמה שנתניהו יפחד מהאיום של אובמה לנצור את נשק הווטו בקרב על פלסטין וההתנחלויות בזירת האו"ם? הרי אם ההצעה הצרפתית להכרה במדינה פלסטינית תזכה ברוב במועצת הביטחון, הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים יוכל לכאורה ליירט את התמיכה הכספית של ארה"ב באו"ם, המהווה רבע מתקציבו.
