במציאות הישראלית מופרך היה לחשוב, שזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל לספרות ושירה עברית [29 במארס] – המשורר המזרחי הראשון לזכות בפרס היוקרתי – תתקבל בשוויון נפש. הרי השד העדתי לא מחכה שישחררו אותו מהבקבוק; הוא משוטט חופשי וחשוף שיניים. הישראלים, מזרחים ואשכנזים כאחד, אינם זקוקים לאירועים מכוננים לצורך עימות על רקע עדתי. הם פשוט מוצאים דרך לקשור כל אירוע, מנותק ככל שיהיה, למתח הזה, ולהשתמש בו – כל צד לטובת האינטרסים שלו. כבר נתקלנו בפארסות כמו השימוש במותו של אריק איינשטיין למתקפה על ההגמוניה התרבותית האשכנזית, או הטענות נגד מזרחים בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות.
פרס ישראל היוקרתי מוענק בטקס ממלכתי בכל יום עצמאות על ידי ראש הממשלה במגוון תחומים רחב במדעי החיים, הרוח, החברה, היהדות, מדעים מדויקים, תרבות, אמנות, תקשורת וספורט וכן על מפעל חיים. ועדת שופטים ציבורית בוחרת את הזוכים. לטענת המבקרים, הפרס מחולק באופן מסורתי על ידי שופטים גברים אשכנזים, ומוענק באופן בלתי שוויוני, שמפלה מזרחים, נשים וערבים. לראיה, מספר הזוכים המזרחים הזעום. ״משנת 2000, רק 18% מהזוכים היו זוכות, ומבין כלל הזוכים והזוכות — 92% היו אשכנזים״, כתבה לאחרונה רויטל מדר ב״הארץ״. ״מי באמת צריך את פרס ישראל?״, תהה מאמר אחר שבחן את האפליה בהענקת הפרס.
