Lebanon Pulse

נשים בעלות מלאכה ממשיכות מסורת משפחתית

p
המחבר
בקצרה
בעלי ובעלות מלאכה בלבנון נלהבים לשמר מסורות משפחתיות, אף שחסרה להם תמיכה ממשלתית

בבית המלאכה של משפחת ברצ'יני, המדע והאמנות מתנגשים. דנה ברצ'יני, 26,  ואביה ג'וסף ברצ'יני, 80, שניהם קדרים ופסלים, עובדים זה לצד זו, בין אם בסדנת העבודה המשפחתית או בבקעת הלבנון, בבדיקת החמר שבו הם משתמשים ביצירות שלהם. ג'וסף, שרכש את הכשרתו בצרפת בבית ספר למקצועות האמנות   Ecole des Metiers d'art, חזר ללבנון אחרי שגם השלים דוקטורט בסורבון, שם למד את ההיבטים הטכניים והמסחריים של ייצור הקרמיקה והחרסים בארץ מולדתו. הוא שב ללבנון כדי להשתמש בידע שרכש על מנת לשפר את מצבם של הקדרים ולסייע במודרניזציה של תהליכי העבודה שלהם. ג'וסף פתח את בית המלאכה הראשון שלו ב-1965 בבית הוריו בביירות, אולם עם פרוץ מלחמת האזרחים, נאלץ לעבור לצפון. עכשיו הוא מבלה כמעט כל יום בבית המלאכה השני שבנה ב-1980 בעין סעדה, כפר השוכן כ-13 קילומטר צפונית לביירות, שם הוא בודק היבטים שונים של אומנות הקרמיקה ומייצר ציפויים חדשים באמצעות ריאקציות כימיות.

"אני עובדת בעצמי ולומדת את כל התהליך. עכשיו אני יודעת איך לייצר את החמר שלי בעצמי. אני יוצאת להרים, אני מכינה חמר. אני אוהבת את התהליך. הואיל והוא טכנאי, הוא מלמד אותי את כל התהליך הזה, אבל בו בזמן יש לי גם רעיונות משוגעים משלי. אני עושה גם וגם", סיפרה דנה לא-מוניטור, בעודה ישובה לצד אביה.

דנה היא אחת החרשות הרבות בלבנון שממשיכות מסורת פטריארכלית משפחתית בעקבות אבות או סבים, במשרה מלאה, על אף הקושי ההולך וגדל בשימור מסורות אומנות. מספר הקדרים בהרים, שעמם עובד ג'וסף, למשל, פחת מאד מאז החל כשהיה בן 25. הוא מספר על תקופה שבה היו יותר ממאה – מספר שהצטמק לפחות משלושים בשנים האחרונות.

לפי מוחמד על-מועלם, נשיא ארגון בעלי המלאכה הלבנונים, כמעט כל האומנויות נמצאות בנסיגה בלבנון והושפעו רבות מכמה גורמים, בהם הירידה בתיירות, ייבוא מוצרים יותר זולים והעדר תמיכה ממשלתית. "זה נסוג במידה כה רבה. אפילו בעשר השנים האחרונות, 7,500 בעלי מלאכה נעלמו. נותרו רק 200. הממשלה במדינה שלנו לא עזרה לנו ולא תמכה בנו", אמר מועלם לאל-מוניטור.

פטימה טרטוסי, 37, היא אשה שעובדת בעולם המתכת של הגברים בעיר הלבנונית הצפונית טריפולי. בדוכנים בשוק של טריפולי ובבית מלאכה רב-חדרים בבאב אל-רמייל, טרטוסי עובדת במתכת וגם מנהלת את העסק המשפחתי. היא למדה את האומנות הזאת מאביה, שעל אף שלא היו לו בנים שאליהם יכול היה להעביר את העסק, לא רצה תחילה שתיכנס לסוג זה של עבודה בשל הדרישות הפיסיות.

"בגיל שבע, אחרי שחזרתי מבית הספר, הייתי רואה את אבא שלי ואת הפועלים שלו עושים את זה. רציתי גם, אבל אבא שלי אסר עלי. אז אחרי בית ספר הייתי גונבת חתיכות עץ, נחושת וברזל, כל מה שיכולתי למצוא", סיפרה טרטוסי לאל-מוניטור, בעודה מייצרת תג זיהוי מפלדת על-חלד וריח הברזל ממלא את חלל האוויר בבית המלאכה. כאשר אביה ראה את הכישרון שלה, נמלך לבסוף בדעתו.

טרטוסי, שנישאה באחרונה בשנית אחרי שגידלה את ארבעת ילדיה לבדה, הביעה אף היא את דאגתם של אומנים אחרים מזמינותם של חומרים יותר זולים והירידה בתיירות מאז תחילת המלחמה בסוריה ואי השקט הנלווה שגלש גם לטריפולי כמה פעמים. טרטוסי רוצה שלילדים שלה יהיו חיים יותר קלים, כך שלמרות שהיא מאמינה שחשוב להמשיך בעבודת המשפחה, לעת עתה היא לא עודדה אף אחד מהילדים שלה לקחת לידיהם את כלי העבודה שלה.

"העתיד לא טוב. קשה מאד מבחינה כלכלית וחברתית. אנשים חושבים שהמשפחה שלנו לא יכולה לעשות דבר חוץ מאשר חרשות מתכת. עובדים הרבה אבל מרוויחים מעט מאד", טרטוסי אמרה לאל-מוניטור. "אף על פי כן, היא מאד מעוניינת", היא אומרת ומצביעה על נוראדין בת התשע, שעומדת ליד אמה ומתבוננת בעבודתה.

מאיה חסון שותפה אף היא לחששות אלה באשר להעברת המסורת המשפחתית של ייצור סבון לשני ילדיה. חסון, 34, היא בעלת תואר ראשון ושני במשפטים, אבל משיכתה לאומנות הסבון גברה על הכל. סבא שלה נהג לבשל שמן זית וסבון עלי דפנה בכפרחתא, כפר צפונית לעיר הדרומית צידון. לפני מותו הותיר לחסון, שבילתה שעות רבות בבית המלאכה שלו כילדה, את מחברת המרשמים וההוראות שצבר במהלך חיים שלמים של עבודה בסבון. מאז התקדמה רבות מעבר לניסוייים שערכה במטבח שלה לפני 18 שנה, ועכשיו היא מפעילה עם בעלה עסק משגשג בשם "סבונה", הכולל חדר תצוגה בצידון ובית מלאכה גדול באזור הרי השוף.

זו לא הייתה עבודה קלה עבורה וזו הסיבה שהיא מהססת לחשוף אליה את ילדיה הצעירים. "אני נקרעת. הילדים שלי מאד אוהבים את זה. לפעמים אני מביאה אותם אתי כשהמצב לא מסוכן... אני רוצה שיעשו מה שהם אוהבים. אבל אני גם עייפה ועובדת המון. יהיה זה עצוב אם אף אחד מהם לא ימשיך את העסק הזה", חסון אמרה.

מועלם הדגיש שאף שישנם אומנים שמצליחים לשמר את המסורת המשפחתית, פרנסות רבות חשופות להכחדה בלא תמיכה נאותה, לרבות אלה של יותר ממאה נשים החברות בארגון LCS.

"זוהי טרגדיה. קיומה של אומנות אינה חלק קטן, היא חלק גדול של לבנון. האומנויות הן הבסיס לתרבות במדינה. אם הן ירדו לטמיון, נאבד את זהותה של לבנון. האומנויות האלה סייעו למשפחות לחיות במשך מאות שנים".

ישנם מכשולים רבים, הודתה דנה, לרבות העדר תמיכה ממשלתית, בתי ספר להכשרה טכנית, שוק נוח וזמינות של מוצרים זולים יותר. אבל היא אופטימית לגבי העתיד.

"טוב שהתמדתי ולא ויתרתי משום שתראו מה אני מנסה להמשיך כאן. תארו לעצמכם שלא הייתי ממשיכה ואלה היו נזנחים", אמרה והצביעה על פריטי קרמיקה שעל מדף מאחוריה. "אני ממשיכה משהו יפיפה כדי להראות לאנשים משהו יוצא דופן".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: tourism, syrian conflict, lebanon, lebanese society, family, exhibition, culture, art
x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept