ישראל פולס

ה"וויתורים" של נתניהו

p
המחבר
בקצרה
אישיותו של נתניהו מאפשרת לו להחזיק במקל בשני קצותיו בו זמנית, להבטיח ולהתחרט, להגיד ולהכחיש. לכן הוא תמיד יזרום עם משאים ומתנים חשאיים, אבל בסוף היום יחזור אל הבסיס הפוליטי שלו – בימין.

בסוף השבוע האחרון [6 במארס] פרסם העיתונאי נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" את מה שכינה "מסמך הוויתורים" של נתניהו. חשיפת מסמך שסיכם את המשא ומתן החשאי שניהל נתניהו באמצעות מקורבו עו"ד יצחק מולכו, עם שליחו החשאי של אבו מאזן, פרופסור (אוקספורד) חוסיין אגהא. המסמך כלל טיוטה להסכם עקרונות בין ישראל לפלסטינים במסגרתו ישראל תיסוג לקווי 1967 (עם חילופי שטחים), תוקם מדינה פלסטינית עצמאית מפורזת, תהיה הכרה ב"קשר המיוחד" של הפלסטינים לירושלים, פתרון "מוסכם" לבעיית הפליטים ואחיזה פלסטינית בבקעת הירדן.

המסמך עורר, כצפוי, סערה פוליטית עזה. בימים טרופים אלה נאבק נתניהו בשארית כוחותיו על קולותיו של הבייס הפוליטי שלו, בימין. הוא שבר ימינה בפראות, עד כדי כך שנציגי הקמפיין שלו הודיעו לפני כמה ימים כי "נאום בר אילן" המפורסם, בו הכיר לראשונה בפתרון שתי המדינות, "כבר לא רלוונטי". והנה מגיע המסמך הזה ב"ידיעות", וחושף את ערוותו של ראש הממשלה.

נתניהו והליכוד הכחישו בפראות את הפרסום. במסיבת עיתונאים מתוקשרת ביום ראשון, כינה בני בגין, בנו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין ומי שחזר לרשימת הליכוד בבחירות הקרובות, את ברנע כ"שקרן". נתניהו עצמו טוען שמדובר בטיוטה אמריקאית, ממנה התכוון להסתייג, שכלל לא בשלה לכדי נייר רשמי. ירושלים לא תחולק לעולם, הוא הודיע, הבקעה תישאר בידינו, לא תהיה זכות שיבה ובעצם אין עכשיו עם מי ועל מה לדבר.

המסמך אמיתי. המשא ומתן היה (נחשף לראשונה על ידי העיתונאי אמיר תיבון בוואלה). הפרטים מזכירים לי פרסומים שלי מאותה קדנציה של נתניהו, על ההסכמה החשאית שהעביר לאמריקאים ולאירופים בדבר "קווי 67'", וגם על הרעיון שהגה "להשאיר התנחלויות בריבונות פלסטינית לאחר השגת הסכם".

זאת ועוד: יומיים לאחר הפרסום ב"ידיעות", בא העיתונאי רביב דרוקר בערוץ 10 ופרסם כי מקורב אחר של נתניהו, השגריר (המוקצה) בוושינגטון רון דרמר, כתב בזמנו מסמך לבקשתו של טוני בלייר, שליח הקוורטט במזרח התיכון, ובו הכרה של נתניהו בעיקרון כי המדינה הפלסטינית צריכה לקום על "שטח השווה לגודל השטח שהיה בידי הפלסטינים ב-1967".

הפרסום הנוסף הקדיח עוד את התבשיל הפוליטי הרותח בישראל. נתניהו נלחם בימים אלה על חייו הפוליטיים בקרב בלימה נואש. הוא יודע שאם לא יסיים את הבחירות כשהליכוד גדול יותר מהמחנה הציוני, יש סיכוי שלא ירכיב את הממשלה הבאה, או ייאלץ להתחלק בכהונת ראש הממשלה ברוטציה עם יצחק הרצוג. כרגע הוא מודאג מהאפשרות, שמתחילה להסתמן, של קריסה של הליכוד בסקרים בימים האחרונים שלפני הקמפיין, עד כדי תבוסה להרצוג, או אפילו ליאיר לפיד. במצב הדברים הנוכחי, הוא מתקוטט על כל מנדט פנוי בימין. הוא חייב לבצע קניבליזציה פוליטית בנפתלי בנט ובאביגדור ליברמן ולהוכיח שהוא יותר ימין מהם. הפרסומים האלה שופכים עליו מי קרח.

הוויכוח בין העובדות שנחשפות בפרסומים לבין טענתו, החוזרת ונשנית של נתניהו, שלא היו דברים מעולם ומדובר במגעים שאינם מחייבים ובמסמכים אמריקאים, מפספס את הנקודה העיקרית. הסיפור האמיתי מאחורי הפרשות הללו הוא אישיותו הפוליטית של נתניהו. אופיו המיוחד, שמאפשר לו ללכת עם ולהרגיש בלי, להחזיק במקל בשני קצותיו בו זמנית, להיות כבש בעור נמר, או להיפך, להבטיח ולהתחרט, להגיד ולהכחיש, להיות ג'אנגלר פוליטי מיומן שמדלג בין החתונות בזריזות אבל שומר על רווקותו הנצחית.

הנה כמה דוגמאות נוספות: הרי נתניהו ניהל, פעמיים, משא ומתן חשאי מפורט עם הנשיא אסד על הסכם שלום בין ישראל לסוריה, שיכלול ירידה ישראלית מרמת הגולן. פעם אחת עם אסד האב (באמצעות המיליארדר היהודי-אמריקאי רונלד לאודר), ופעם אחת בעידן הנוכחי, ערב פרוץ מהומות ה"אביב הערבי", באמצעות מתווכים אחרים. אני מעריך שהוא לא באמת התכוון לרדת מרמת הגולן. נתניהו נהנה מהמשחק המקדים, אבל לא באמת מסוגל להגיע לדבר האמיתי.

הוא גם שיגר את שמעון פרס, בשבתו כנשיא מדינת ישראל, למשא ומתן מדיני חשאי מפורט עם אבו מאזן [2011], שכלל סדרת פגישות חשאיות. פרס הציג מפות, הלך וחזר, קיבל אישור מנתניהו בכל שלב מהשלבים, אבל ברגע האחרון, כשהוא בדרכו לגשר אלנבי למפגש סופי ומסכם עם אבו מאזן, התקשר אליו נתניהו, החזיר אותו לירושלים בטענה ש"צריך לבדוק עוד כמה דברים", וביטל הכל.

מי שלא מכיר את נתניהו ומבין את נפשו, יכול לראות בהתנהגות הזו סוג של פיצול אישיות. יכול להיות שיש בזה משהו. אבל העובדה היא שנתניהו מתנהל כך כל חייו הפוליטיים. רגל פה, רגל שם, מדלג בין הצדדים אבל תמיד, ללא יוצא מן הכלל, מסיים את מסע הדילוגים ללא תוצאות, בהתכנסות מבוהלת חזרה לבסיסו הפוליטי, בימין.

הדוגמה הקלאסית היא הסכם וויי פלנטיישן, שהושג בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה (1998), לאחר משא ומתן מתיש ומייגע. נתניהו חתם על ההסכם באחוזת וואי, שב לישראל ועם יציאתו מהמטוס החל לטרפד את ההסכם שהוא עצמו השיג. ההסכם לא הגיע לכלל יישום בסופו של דבר.

הנה סיפור שימחיש את העניין: באותה קדנציה ראשונה של נתניהו (1999-1996), כשהיה צעיר ופזיז בהרבה מהיום, הוא ספג ביקורת בינלאומית קשה לאורך כל הדרך מארה"ב (ממשל קלינטון בקדנציה שנייה) ומהאירופים. יחד עם זאת, כשנהג לבקר בבירות אירופיות זכה נתניהו לכבוד רב ומסיבות העיתונאים המשותפות שלו עם המנהיג/ה המקומי/ת היו תמיד מוצלחות, מחויכות ורוויות אופטימיות.

יוסי ביילין, נביא השלום הישראלי ומאבותיו המייסדים של הסכם אוסלו, התקשר פעם לשגריר הישראלי במדינה מערב אירופית חשובה ושאל אותו איך יכול להיות שאחרי כל הביקורת שספג ביבי מהאירופים בחודשים האחרונים, הוא מגיע לאותה בירה ויוצא עם ראש הממשלה המקומי למסיבת עיתונאים חיובית בה הם נראים כשני שותפים לדרך?

השגריר, שביקש ממני לשמור על עילום שמו, ושהיה מקורב ותיק של ביילין, אמר לו את המשפט הבא: "אני יושב שם בתוך החדר בפגישה בין נתניהו לראש הממשלה, אני עוצם את העיניים, ואני לא שומע את ביבי, אלא אותך, יוסי. הוא מדבר ממש כמוך. אלה הטקסטים שלך. אין להם שום קשר למדיניות שהוא מיישם בפועל".

זה בדיוק הסיפור. אגב, באותם רגעים בהם יושב נתניהו עם מנהיג אירופי, או נשיא אמריקאי, או ג'ון קרי, או שמעון פרס, ומפליג בדמיונות השלום שלו, ומסכים לכל ההצעות ומוסיף משלו, הוא משוכנע שאכן זוהי כוונתו. הוא יעבור בדיקה בגלאי שקר בהצלחה. הוא חי את הדמות הזו ומשחק בהזדהות רבה את התפקיד. אבל אז, נגמרת הפגישה, מסתיים המשא ומתן, נתניהו חוזר הביתה. שם הוא פוגש את האידיאולוגיה הבסיסית שלו. שם, מתחילים קולות ומראות מן העבר, וגם מההווה, להפחיד אותו.

נתניהו הוא סך כל פחדיו, בעוד שמעון פרס, לשם השוואה, הוא סך כל תקוותיו. ולכן הוא לעולם יזרום עם משאים ומתנים חשאיים מרחיקי לכת לכל עבר, ולעולם יחזור לטירתו המבודדת, הנצורה, בסוף היום.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: us-israel relations, palestine, likud party, israeli right wing, israeli elections, israeli-palestinian negotiations, israel, benjamin netanyahu

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept