בשעה רבע לעשר, סמוך לפרסום תוצאות מדגמי הטלוויזיה [17 במארס], הגיעו ראשי הרשימה המשותפת למטה הבחירות שהוקם באולם החתונות אבו מאהר בנצרת. למרות שעמדו במטרתם להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת הבאה (13 מנדטים), האכזבה הייתה רבה. המפלגה לא תצליח לסייע להקמת בלוק חוסם לממשלת ימין, וההבטחה לפעול לדו קיום פורה ומבטיח עם המגזר היהודי נראית רחוקה מתמיד.
מוקדם יותר גילו ערביי ישראל, אלה שכבר מימשו זכותם להצביע ואלה שעוד התלבטו אם לקחת חלק במשחק הפוליטי ישראלי, כי הצבעתם לא רק שאינה רצויה אלא אף נתפסת כמעשה איבה. מימוש זכותם הפוליטית הפכה פתאום למזימה: "הערבים נעים בכמויות לקלפיות", דחק בנימין נתניהו במצביעי הימין לבוא ולהצביע. העובדות בשטח היו אחרות. שיעור ההצבעה בקרב ערביי ישראל עלה אמנם לעומת הבחירות הקודמות [2013], קהלים רבים שבו להצביע אחרי יותר מעשור של החרמה, אבל לא נהרו בהמוניהם. אנשי התנועה האסלאמית, ברובם כך נראה, לא שעו לקריאות האיחוד וההבטחה לשינוי ונותרו בבתיהם. גם יריבי תנועת בל"ד בקרב תומכי חד"ש התלבטו במהלך כל היום אם לממש את זכות ההצבעה.