ישראל פולס

בנט והרצוג: מאבק עז בין שני זנים של ציונות

p
המחבר
בקצרה
על לבם של הבוחרים בישראל מתמודדות כעת שתי גרסאות של הציונות – האחת ישנה ומוכרת, חילונית ופרגמטית, אותה מוביל יצחק הרצוג; השנייה חדשה ומתריסה, דתית ואידיאולוגית על גבול המשיחיות הקיצונית, שמנהיג נפתלי בנט.

השבוע, בתזמון מושלם, נערכו הבחירות המקדימות בשתי מפלגות ישראליות ותיקות: מפלגת העבודה בחרה את נציגיה לכנסת ביום שלישי [13 בינואר]; הבית היהודי, שנבנתה על הריסות המפד"ל ההיסטורית, קיימה פריימריז למחרת, ביום רביעי [14 בינואר]. הטיימינג הזה היה מקרי, אבל הוא מסמל את המאבק העז הניטש כעת בישראל בין שני זנים שונים בתכלית של ציונות: הציונות הישנה והמוכרת, אותה מייצגת מפלגת העבודה, מול הציונות החדשה, שבוראת את עצמה מול עינינו בדמותם של אנשי הבית היהודי. זו חילונית ופרגמטית, זו דתית על גבול המשיחיות – מתמודדות כעת שתי הגרסאות הללו של הציונות על לבם של הבוחרים הישראלים. מעבר לפוליטיקה, זהו גם אירוע היסטורי, חברתי ומדיני מרתק.

האבולוציה של הציונות מבעבעת מתחת לפני השטח מאז 1967, עת כבשה ישראל את הגדה המערבית, רמת הגולן וסיני, והפכה בן לילה ממדינה זעירה, צרה, מוקפת אויבים עדיפים שזוממים להשליך את אזרחיה לים, לאימפריה אזורית בוטחת. שורש הרע (או תחילת הגאולה, לדעתם של הציונים החדשים) היה הסכמתה של ממשלת ישראל (בגיבויו של שמעון פרס) לתחילת מפעל ההתנחלויות בשטחים (העלייה על הקרקע בסבסטיה שבשומרון, 1975).

זה התחיל בקטן, איש לא האמין לאיזה ממדים זה עלול לצמוח. אט-אט צצו התנחלויות לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. הרוב הציוני החזיק עדיין בתפיסה שהאדמות שנכבשו ב-67' הן פיקדון שאמור לאפשר לישראל להגיע לשלום עם אויביה, אבל המיעוט הדתי-אידיאולוגי והעקשן החל לקבוע עובדות בשטח.

כך התנהלו העניינים לאורך השנים שחלפו מאז. ישראל הרשמית, הפרגמטית, המשיכה לחתור לשלום, השיגה הסכמים עם מצרים וירדן ואף חתמה על הסכמי אוסלו, מהם השתמע בבירור כי לפחות חלק ניכר מהגדה המערבית יוחזר לידיים פלסטיניות. ישראל המחתרתית, המתנחלת, הציונית-דתית, המשיכה להשתלט על הגבעות, בדרך זו או אחרת, לפעמים בניגוד לחוק, תוך הטיית יותר ויותר משאבים ואנרגיה לטיפוחו, ניפוחו ושגשוגו של מפעל ההתנחלויות.

ואז, בבת אחת, זה קרה. מבשר הגאולה הוא יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, מי שנתפס כמשיח החדש ואבי הרוח המכוננת של תפיסת ה"לא מתנצלים". הוא השתלט על השלד הבורסאי המרקיב של המפד"ל הישנה והקים על חורבותיו מפלגה ישראלית חדשה, צעירה, תוססת, חורצת לשון, ששה אלי קרב, שלא מפחדת מאף אחד, בשום מקום, אף פעם. בינתיים זה מצליח לו.

בנט מתנגד לפתרון שתי המדינות, מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, ולא מתבייש להגיד את הדברים בגלוי. הוא האלטר-אגו של נתניהו, שמתנגד אף הוא לכל הדברים האלה, אבל נאלץ להתיישר על פי תכתיבי הקהיליה הבינלאומית. כך נוצר מצב בו נתניהו נאם את "נאום בר אילן" [2009], הצהיר על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, ובפועל עושה הכל כדי לטרפד אותו. אצל בנט זה לא יקרה. הוא מלכתחילה עומד על שלו. הוא גם תומך בזכותם של היהודים להמשיך להתנחל בכל מקום בשטחי יהודה ושומרון, ערש תקומתו ומולדתו ההיסטורית של העם היהודי. "עם אינו יכול להיות כובש בארצו", הוא אומר, וחוזר ואומר, ומשנן, ומתברר שיש לא מעט ישראלים שזורמים איתו. הסקרים מנבאים בין 15 ל-17 מנדטים לבנט, לא הרבה פחות מהליכוד והעבודה. הציונות הדתית, האידיאולוגית, על גבול המשיחיות הקיצונית, פרצה בבת אחת למרכז הבמה. לא עוד בעבוע מתחת לפני הקרקע, לא עוד פעולות מתחת לרדאר. הם כאן, ובגדול.

מדובר בשתי תפיסות עולם שונות לגמרי. הציונות המקורית הייתה תנועה חילונית, חפה מאילוצים דתיים, ציוויים דתיים ופסיקות רבנים. תנועה פרגמטית, שידעה להסתפק במועט, ששמרה על צניעות, שהתאימה את עצמה לאילוצים הסביבתיים. הציונות הזו לא התעלמה מהעובדה שעם ישראל נולד, גדל ושגשג ביהודה ושומרון, מולדתו ההיסטורית, אבל הסכימה לוותר על נכסים חשובים וגם על חלומות גדולים למען הגשמת המטרה העקרונית, שהיא הקמת מדינה ליהודים. הציונות הזו התחשבה בסביבה, ניסתה לייצר לעצמה לגיטימציה בינלאומית, הושיטה ידה לשלום לכל סובביה והביטה בעולם במבט מפוכח, מלמטה למעלה.

יצחק הרצוג, מנהיג העבודה היום, הוא תוצר מתוצריה של הציונות הזו, בשר מבשרה. אביו חיים הרצוג היה הנשיא השישי של מדינת ישראל, אלוף במילואים בחיל המודיעין של צה"ל. סבו של הרצוג הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג היה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ישראל. למרות השורשים הדתיים, הרצוג הוא ציוני חילוני, פרגמטי, ליברלי, מייצג אולטימטיבי של מה שהיה כאן פעם.

נפתלי בנט הוא הציוני החדש. זה שלא מסתפק במועט. זה שמניעיו אינם הקמת מדינה "ככל המדינות" עבור העם היהודי, אלא חידוש מלכות ישראל ההיסטורית. להרצוג אין רגולטור עליון. אם יתיישב על כס ראש הממשלה, הוא יחליט את ההחלטות היעילות והנכונות ביותר, לדעתו. בנט, לעומת זאת, הוא יהודי דתי, עם ציווי עליון, עם רגולטור אולטימטיבי.

זה מזכיר במשהו את ההשוואה בין אש"ף לחמאס, ההבדל בין תנועת שחרור לאומית לארגון טרור דתי. כן, גם הפת"ח השתמש ומשתמש בטרור לאורך השנים, אבל נציגיו יכלו לשבת מול ישראל למשא ומתן על שלום, ואילו נציגי חמאס לא יכלו ולא יוכלו לעשות את זה לעולם, כי על פי אמונתם הדתית כל אדמות "פלסטין" הן אדמות ווקף מוסלמי, נקודה.

איזה ציונות תנצח? מוקדם לדעת. הדמוגרפיה פועלת לטובת הציונות של בנט. ההיגיון פועל למען הציונות של הרצוג. המאבק הזה הוא בין תרבויות שונות. בנט לא התבייש להצהיר, בהופעתו בפני פורום סבן בדצמבר האחרון [2014], שהציונות החילונית שהקימה את המדינה סיימה את תפקידה ההיסטורי וכן, הוא ואנשיו כאן כדי "לקחת את המקל" ולהמשיך במרוץ.

נדמה לי, שהמקל עוד לא ניתן להם. ונדמה לי, שאם בנט היה ניצב במקומו של דוד בן גוריון לאחר שהאו"ם קיבל את תכנית חלוקת הארץ וצריך היה להכריע אם להכריז על מדינה יהודית בגבולות החלוקה, בנט היה דוחה את החלטת החלוקה ומעדיף להילחם על גבולות רחבים יותר. האומץ, הפרגמטיות והחזון של בן גוריון אפשרו לו להדוף את הביקורת ולהשיג רוב להקמת המדינה היהודית בגבולות הצרים והמוזרים של החלוקה.

החלטתו ההיסטורית של בן גוריון הביאה להקמת המדינה, ואילו המדינה, בהתנהלותה, גרמה עכשיו לציונות של בן גוריון למצוא את עצמה במאבק קיומי מול הציונות החדשה.

לאחר פרסום תוצאות הפריימריז במפלגתו, הפתיע בנט כשהצהיר ש"קרב היום בו ננהיג את המדינה". זו הייתה הפעם הראשונה בה התייחס בנט לאפשרות שהוא מתמודד על ראשות הממשלה. נדמה לי שהוא קצת מקדים את זמנו. הסיכוי שיהיה ראש ממשלה בישראל לאחר הבחירות הקרובות, נמוך מאוד. מצד שני, הסיכוי שיצליח להגיע לתפקיד הזה מתישהו, חי וקיים, ומדובר בתקדים. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה ששייך לאחד המגזרים (חרדים, דתיים-ציוניים, ערבים). תקרת הזכוכית הזו נמצאת מעכשיו בסכנה. יש כאלה שסבורים שהסכנה היא לא רק לתקרת הזכוכית, אלא למבנה כולו.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: zionism, settlements, naftali bennett, labor party, israel, isaac herzog, habayit hayehudi, elections

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept