ישראל פולס

גם נסיגה מהמחויבות לשלום היא התערבות בבחירות בישראל

p
המחבר
בקצרה
המועמדת הפוטנציאלית לנשיאות ארה"ב, הילרי קלינטון, הבטיחה בסוף השבוע כי "נמשיך לסייע לישראל בלי קשר למי שנמצא בשלטון", תוך שהיא זונחת את מחויבותה להביא לסיום הסכסוך ופוזלת לקול ולארנק היהודי-אמריקאי

מזכירת המדינה האמריקאית לשעבר והמועמדת הפוטנציאלית לנשיאות ב-2016, הילרי קלינטון, הבטיחה בסוף השבוע (5 בדצמבר) למשתתפי פורום סבן בוושינגטון כי "נמשיך לסייע לישראל בלי קשר למי שנמצא בשלטון''. בהמשך היא ציינה כי "פתרון שתי מדינות נותר תפישה חשובה וחיונית". מדבריה של קלינטון עולות כמה שאלות: האם ארה"ב צריכה להמשיך לסייע לישראל גם אם השלטון בירושלים יוחזק בידי ממשלה שאינה מחמיצה הזדמנות לתקוע מקל בגלגלי רעיון שתי המדינות? האם יש להחשיב סיוע לשלטון שמחבל באינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון, ואשר פועל על פי תפישה שלדעת ארה"ב פוגעת באינטרסים החיוניים שלה עצמה, כמעשה ידידותי כלפי ישראל? ולבסוף, האם ניתן לנהל מדיניות חוץ אפקטיווית ללא שימוש בגזרים ומקלות – כלומר בשיטת השכר והעונש? 

את הפתרון לשאלות הללו אין לחפש בזירת הסכסוך הישראלי-ערבי, ואף לא בערוץ שבין וושינגטון לירושלים. התשובה שוכנת באגף הפוליטיקה הפנים-אמריקאית. אין זו הפעם הראשונה שקלינטון פוזלת לקול ולארנק היהודי-אמריקאי. למקרא גילויי האהדה לפלסטינים שהשמיעה הגברת הראשונה בבית הלבן, אל מול העמדה הפרו-ישראלית שאימצה כמועמדת לסנאט ממדינת ניו יורק - המדינה היהודית ביותר בארה"ב - קשה להאמין שמדובר באותה אשה. אם יש דבר שאפשר לומר להגנתה, כביכול, של קלינטון, הרי זה שהיא משחקת על פי כללי המשחק הנהוגים בדמוקרטיה האמריקאית.

ג'ורג' בוש האב, הפוליטיקאי האמריקאי האחרון שהעז למתוח קו ישר בין סיוע לישראל לבין התפישה של השלטון הישראלי לגבי הבעיה הפלסטינית, נאלץ להסתפק בתקופת כהונה אחת. לא מעט פרשנים אמריקאים מייחסים את ההפסד המפתיע של הנשיא המכהן בבחירות 1992 לפוליטיקאי צעיר מארקנסו, להתניית הסיוע הכלכלי לקליטת העלייה מבריה"מ לשעבר (ערבות בסך 10 מיליארד דולר) בהקפאת מפעל ההתנחלויות. אפשר להגיד שהיריב של בן זוגה נכווה ברותחין – והיא, קלינטון, נזהרת בצוננין. על אף שנתניהו הורס את תפישת שתי המדינות באותה חריצות שבה הוא בונה בהתנחלויות, קלינטון לא תגיד עליו מילה רעה, שמא הדבר ירגיז את העסקנים והתורמים היהודים. זאת אף זאת, ביקורת פומבית נגד השלטון בישראל בעיצומה של מערכת בחירות עלולה להיחשב להתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל.

גם כשבוש דרש ב-1992 להקפיא את הבניה בהתנחלויות, בליכוד טענו כי הדבר מהווה התערבות במערכת הבחירות. מצד שני, מתן הסיוע, חרף סירובה של ממשלת שמיר להקפיא את הבנייה, היה מהווה התערבות במערכת הבחירות לא פחות מאי מתן הסיוע. הדבר היה מאפשר לליכוד לטעון כי הוא מסוגל גם להעמיק את הכיבוש, גם להעמיד פנים שהוא מנהל משא ומתן לשלום, וגם לקבל מארה"ב פרס הצטיינות על סרבנות. איזו סיבה הייתה אז לבוחר הישראלי להחליף שלטון מוצלח כל כך? ואכן, השימוש בסנקציית הסיוע שיכנע רבבות קולות צפים שהליכוד לא רק מסב נזק ליחסים עם ארה"ב, אלא גם פוגע בביטחונם הכלכלי. מפלגת העבודה הדיחה את הליכוד מהשלטון, קידמה את התהליך המדיני עם הפלסטינים ושיקמה את היחסים עם ארה"ב.

התמריץ האמריקאי הוכיח את עצמו במשבר סביב הסכמי הפרדת הכוחות באמצע שנות ה-70. אלמלא האיום ב"הערכה מחדש" של היחסים עם ארה"ב, ספק אם ממשלת ישראל הייתה חותמת על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה.

אצל אחדים מיועציו של אובמה התגבשה העמדה כי הגיעה העת להזכיר לישראלים מי הבוס. הם מעודדים את הנשיא להשיק מתווה מפורט להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. הם ממליצים שהמהלך יכלול לוח זמנים קשיח להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' ויוזמת השלום הערבית. על פי התוכנית, למתווה יוצמד תפריט של גזרים לכל צד שיאמץ את המתווה ומקלות לסרבנים. כשהבוחר הישראלי יילך לקלפי הוא יידע אם הוא מצביע בעד גזר או בעד מקל. ההנהגה והציבור הפלסטיני יראו אף הם לנגד עיניהם את סיום הכיבוש ויתרונותיו אל מול הנצחת הסכסוך וחסרונותיו.

המשבר ביחסים בין בוש האב ליצחק שמיר תרם לנפילת הליכוד. הקרע ביחסים בין נתניהו לנשיא ביל קלינטון סייע לאהוד ברק להחזיר את העבודה לשלטון. לאובמה, לעומת זאת, יש השפעה מזערית, אם בכלל, על הציבור הישראלי. אצל קצתם אובמה נחשב לנשיא חלש, שאיבד את הצפון במזרח התיכון, ויש המאמינים שאובמה הוא מוסלמי עוכר ישראל. כדי לבלום את נטייתו של הציבור הישראלי ימינה, אובמה חייב אפוא להרחיב את מוטת הכנפיים שלו. עליו להקים לתחייה את הקוורטט, הכולל את האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם, ובעיקר לגייס את תמיכתה של גרמניה. אפילו אשף תעמולה כנתניהו יתקשה לשכנע את הציבור הישראלי שאנגלה מרקל, מליצת היושר הגדולה של ישראל, עשתה יד אחת עם אויבי ישראל.

אובמה, כמו הילרי קלינטון, סבור שפתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת האינטרס האמריקאי לסיים את הסכסוך. בניגוד אליה, הוא אינו מוטרד מהשפעתו של עימות פוטנציאלי עם שלטון הימין בישראל על התנהגות הבוחרים האמריקאים. הוא יכול להרשות לעצמו להמריץ את הבוחרים הישראלים לתמוך במפלגות שמציגות אלטרנטיבה לשלטון הזה.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: us-israel relations, two-state solution, likud party, israel, hillary clinton, elections, benjamin netanyahu

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept