ישראל פולס

המלכוד של נתניהו: קואליציה או תהליך שלום

p
המחבר
בקצרה
המלכוד של ראש הממשלה הופך למלכוד של תהליך השלום: אם יניח מפה טובה, יאבד את הקואליציה ואת המפלגה. אם יניח מפה טובה לקואליציה ולמפלגה, הוא ייחשף כנון-פרטנר. לכן נתניהו מעדיף להניח הסתייגויות ולמשוך זמן.

שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי הוא האדם האחרון עלי אדמות שעדיין מאמין שאפשר לסחוט לימונדה מהלימון הסחוט של מה שמכונה "תהליך השלום". נאומו במצרים [12 באוקטובר], שבו הצהיר כי הוא ממשיך לנסות לקדם את התהליך, יחד עם הפרסומים על תוכניתו לחדש את המו"מ על בסיס הסכמה לדון בנושא הטריטוריאלי על בסיס קווי 67' (על פי הפרסום ב"הארץ" הוא העלה את התוכנית הזו בפגישתו האחרונה עם נתניהו בניו-יורק), נועד לנסות לשכנע את הפלסטינים לרדת מתוכניתם-שלהם, הכוללת הליכה למועצת הביטחון של האו"ם, ניסיון להגיע לתשע מדינות תומכות, הליכה למליאת עצרת האו"ם והצטרפות לכל סוכנויות האו"ם השונות, כולל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כדי להוריד את ישראל על ברכיה.

האמריקאים לא אוהבים את התוכנית הפלסטינית. היא מערערת את סירתם הדולפת במזרח התיכון, היא עלולה לייצר התפרצות אלימה נוספת בין ישראל לפלסטינים, היא דוחקת את ישראל אל הקיר והיא תאלץ את וושינגטון להטיל שוב וטו בעצרת הביטחון, בניגוד לאמונותיה ומדיניותה, רק כי "אסור להפקיר את ישראל או, לחילופין, להסתכסך עם הלובי הישראלי רב ההשפעה".

נכון לעכשיו, חסידי השלום האחרונים באזור, פעילי מחנה השלום מכל הצדדים (וושינגטון, ירושלים, רמאללה ומשקיפים חיצוניים), מתלבטים סביב שלוש אפשרויות. מדובר בחלופות פעולה שבהן יש לנקוט במצב הנוכחי, שהוא השפל החמור ביותר אליו הגיעו ישראל והפלסטינים מאז פרוץ תהליך אוסלו ב-1993 (בהתעלם מהעימותים האלימים ב-2001).

האפשרות הראשונה: יצירת רגע אמת פוליטי על ידי הנחתת נוסחת שלום חדשה, המחייבת התייחסות של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני. הנוסחה יכולה להיות הנייר שעליו עמלו קרי ואנשיו במשך חודשים ארוכים. הנוסחה יכולה להיות "מתווה אובמה" שיגובש על יסוד העבודה הזו. המאמץ של קרי, במהלך חודשי המו"מ, לפתוח את המגעים במה שקרוי "גבולות וביטחון תחילה", נתקל בקיר בטון מתוצרת נתניהו. אבו-מאזן הניח מפה, נתניהו הניח מולה 23 נושאים שמחייבים פתרון בטרם יניח מפה. המלכוד של נתניהו ברור, והופך למלכוד של התהליך כולו: אם יניח מפה טובה לתהליך, אין לו קואליציה ואין לו מפלגה. אם יניח מפה טובה לקואליציה ולמפלגה שלו, אין לו תהליך והוא חושף את עצמו כנון-פרטנר. לכן נתניהו מעדיף להניח הסתייגויות ולמשוך זמן, ללא מטרה מוגדרת.

הרעיון של האפשרות הראשונה הוא להציב את נתניהו בפני רגע האמת שלו, בסגנון החלטתו של אריאל שרון המנוח להקמת "קדימה". הנחת ההצעה או הנוסחה האמריקאית-אירופית, שיכולה לקבל גיבוי של הקהיליה הבינלאומית כולה בדמות הפיכתה להצעת מועצת הביטחון מאושרת פה אחד, תעמיד את נתניהו בפני צומת טי מייסר: אם יגיד כן, מחצית הקואליציה שלו תפרוש ומפלגתו תתהפך עליו. אם יגיד לא, המחצית השנייה של הקואליציה שלו ("יש עתיד" של לפיד ו"התנועה" של לבני) תפרוש, ויהיה לו משבר קואליציוני ובחירות חדשות. שתי האופציות הללו טובות לתהליך ויפרצו את המבוי הסתום שאליו נקלע. אם נתניהו יקים מסגרת פוליטית חדשה ויזרום עם התהליך, מה טוב. אם ילך לבחירות, יצטרך הציבור הישראלי לבחור בין ביבי והמתנחלים, לאמריקה ושאר העולם.

האפשרות השנייה: אין שום ניסיון לכפות על הצדדים נוסחה או להציב אותם בפני עובדה מוגמרת. אובמה אינו מוכן לבזבז את מעט האשראי שנותר בקופתו על עימות עם נתניהו, גם לא כדי לחלץ את ישראל מקיפאונה המסוכן. גם אחרי בחירות האמצע בנובמבר, לא יהפוך אובמה לג'ון קרי משופר, אלא ימשיך להיות אובמה הישן והמוכר. לא רוצים? לא צריך. ולכן, גם אם ההצעה הפלסטינית למועצת הביטחון תהיה סיכום של התבטאויות אובמה לדורותיהן, הווטו האמריקאי יונחת. בבית הלבן יש מתנגדים לגישה הזו, אבל יש לה גם תומכים. מה כן יקרה? יהיה ניסיון לייצר בכל זאת כמה טיפות מיץ מהלימון המיובש הזה. עדיף ליצור תהליך שזורם עם נתניהו, מאשר פיצוץ. מה זה תהליך שזורם עם נתניהו? תהליך שמנסה למצות את פוטנציאל הגמישות המוגבל בממשלתו, מעניק לאבו-מאזן הטבות והקלות שונות כדי שייענה (גיבוי פוליטי חיצוני, שיתוף פעולה של הליגה הערבית וכו'), במטרה למצות את יתרת הקדנציה של נתניהו ואובמה, לא כדי להגיע להסדר, אלא כדי לבלום את ההידרדרות וסגירת האופציות לעתיד, בעיקר באמצעות שיפורים על הקרקע. גם במערכת הביטחון הישראלית וגם אצל שר הביטחון יעלון יש הפנמה שחייבים להשקיע אנרגיה ולוותר על נכסים כדי לייצר שינוי אמיתי בשטח, אצל הפלסטינים. למחוות האלה יהיה צורך לצרף מהלך אמיתי של העברת שטח לפלסטינים (כמו למשל העברת 10 אחוז משטחי C שבידי ישראל לפלסטינים, ללא הזזת או פינוי התנחלויות), פתיחת ה"אוריינט האוס", ואולי הקפאת בנייה חלקית בשטחים. שני המהלכים האלה, העברת שטח לפלסטינים והקפאה מסוימת, עלולים למתוח את החבל הקואליציוני של נתניהו עד סף קריעה, אבל הם הכרחיים לצורך ריצוי הפלסטינים. על פי המתווה הזה, של האפשרות השנייה, הבית החדש שיוקם יהיה בן שלוש קומות: קומת מגורים שבה ימשיך להתנהל המו"מ על נושאי הליבה ללא דד-ליין (בניגוד לעמדת אבו-מאזן שדורש תאריך יעד); קומת מרתף שבה יתקיימו כל השינויים בשטח, המחוות וכו'; ופנטהאוז, שבו יהיה ההקשר האזורי, אשר יעניק לאבו-מאזן את השכפ"ץ הפוליטי, ולנתניהו את ההטבות והבונוסים בקשרים עם מדינות ערביות מתונות, על מנת לרצות את הקואליציה הסרבנית שלו (בעיקר ליברמן).

אבל יש גם אפשרות שלישית. על פי זו, אין סיכוי שהראשונה תקרה, ובוודאי שאין סיכוי שהשנייה, המסובכת והמייגעת, תתרחש. ולכן, עדיף קיפאון. לדברי חסידי התזה הזו, לא יהיה הסדר ולא תהיה התקדמות ולא יהיה שינוי של הסטטוס-קוו ההרסני בשטח, עד שהישראלים לא יפנימו את המחיר שהם עלולים לשלם אם המצב הנוכחי יימשך. עם ישראל, אומרים חסידי התזה הזו, עדיין לא מודע למחיר המשך הכיבוש. החשבון הכולל מעולם לא הוצג בפניו. הימין הישראלי חסר כל רסן וימשיך להשתולל, לבנות ולהשתלט, עד הגזמה מוחלטת. במקביל, שני תהליכים המתקיימים בשקט בחודשים האחרונים במקביל, יגיעו למיצוי. לא בהכרח ביחד, אבל בכל אחד מהתהליכים האלה השבר יהיה פתאומי, חד וכואב, וימחיש את העלות: הראשון הוא תהליך החרמות הבינלאומי. השני, הוא גל חדש של אלימות בשטחים.

לגבי הראשון: ישראל עלולה להתעורר יום אחד כשאיחוד איגודי עובדים אירופי מקבל החלטה לא לטפל יותר ולא לפרוק סחורות מישראל. נקודה. הסנוניות השחורות הראשונות כבר מתעופפות מעל ירושלים, בדמות החרמות שהטיל האיחוד האירופי על יבוא מוצרי חלב מעבר לקו הירוק. באירופה כבר נשמעים דיבורים על האפשרות הזו. האמריקאים עדיין משקיעים אנרגיה כדי לרסן אותם. אבל אם האפשרות השלישית תקרה וכולם יאבדו תקווה, לא מן הנמנע שנגיע גם לזה.

לגבי השני: מערכת הביטחון הישראלית ממשיכה להרגיע ולקבוע שאין סימנים לאינתיפאדה שלישית, שהאנרגיה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, גם ביהודה ושומרון (שם חייה סבירים ומעלה) וגם בעזה (שם חייה נהרסו) אינה מזכירה את זו שהייתה בשנת 2000. מצד שני, יש עלייה קבועה וחדה במה שמכונה אירועי אלימות עממיים: יידוי אבנים, בקבוקי תבערה, הפרות סדר קשות ויומיומיות במזרח ירושלים ובהר הבית. אסור לשכוח את הנתון הזה: האינתיפאדה הראשונה לא דמתה לעשרים שנות הכיבוש שהיו לפניה. האינתיפאדה השנייה לא דמתה לראשונה. ולכן, יש מצב שגם האינתיפאדה השלישית, לא תזכיר את השנייה ותכיל מרכיבים שונים במינון אחר.

אלה שלוש החלופות שעליהן מדובר כיום, במה שמכונה "תעשיית השלום" פושטת הרגל. קרי נמצא עכשיו איפשהו בין הראשונה לשנייה. הוא טרם החליט. כשהוא יתייאש, ייתכן שנגיע לשלישית.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: settlements, peace process, palestine, mahmoud abbas, israel, intifada, boycott, benjamin netanyahu

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept