כמדי שנה, התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום שני (29 בספטמבר) על דוכן העצרת הכללית של האו"ם וסיפר על כמיהתה של ישראל לשלום. כמו בשנים קודמות, הוא דיבר על האיסלאם הרדיקלי. עוד לפני שנתיים, על אותה הבמה ממש, הזהיר נתניהו את העולם "משליטי איראן ומשמרות המהפכה, עד מחבלי אל-קאעידה, ועד לתאים הקיצוניים שאורבים בכל מקום בעולם". גם השנה תקף נתניהו את מחמוד עבאס (אבו מאזן), על "נאום ההסתה", כדבריו, שנשא הנשיא הפלסטיני לפניו באותו אולם [26 בספטמבר]. הוא הזהיר את אבו מאזן מפני מהלך מדיני חד-צדדי. ובכל זאת, פטור בלא חידוש אי אפשר; במקום לסיים תחילה את הסכסוך עם הפלסטינים, ולקבל בתמורה פיוס עם מדינות ערב, נתניהו הציג סדר מזרח תיכוני חדש: קודם פיוס עם מדינות ערב, ואחר כך שלום עם הפלסטינים.
המאבק נגד האיומים המשותפים - חמאס, דאע"ש ודומיהם - הסביר נתניהו, מציב אתגר משותף לישראל ולמדינות כמצרים, ירדן, נסיכויות המפרץ וגם סעודיה. לדבריו, האינטרס המשותף שלהן מזמין "ליצור שותפות פורה לבניית מזרח תיכון יציב יותר, בטוח יותר ומשגשג יותר". אולם בראיון חג לג'רוזלם פוסט (24 בספטמבר) הסביר נתניהו כי מאותה סיבה - איום החמאס, דאע"ש ודומיהם - השעה אינה כשרה ליוזמת השלום הסעודית, ששודרגה ב-2002 ליוזמת השלום האזורית של הליגה הערבית. היוזמה, מן הסתם, לא עניינה אותו גם בשנים שקדמו להתפשטותו של האיסלאם הרדיקלי באזור ולפני אירועי האביב הערבי.
