נאומו בעצרת האו"ם של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס [26 בספטמבר], היה נאום חריף, מרגיז ואף מעורר ייאוש. אך יותר מכל דבר, מדבריו של המנהיג הפלסטיני שעמד ליד ערש לידתו של הסכם אוסלו עולים צלילים מדאיגים של שבירת כלים. הביטוי "לא נשכח ולא נסלח", שאמר בהקשר של פעולות ישראל בעזה, הוא צפירת אזעקה לפני רעידת אדמה. אבו מאזן אינו טירון בפוליטיקה. מותר להניח שהוא ידע שהאשמתה של ישראל ברצח עם יבוא כשמן בעצמותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאכן כינה את דבריו "נאום הסתה". הדעת נותנת שהמנהיג הפלסטיני לקח בחשבון שהנאום יספק תחמושת לשר החוץ אביגדור ליברמן, שהזדרז להכריז על ההנהגה הפלסטינית כולה כ"סרבנית". המדינאי הפלסטיני הוותיק גם לא הופתע בוודאי מהנזיפה הפומבית שספג מדוברת מחלקת המדינה האמריקאית, שטענה כי נאומו אינו תורם לקידום המשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים. הבעיה המרכזית - וזו בראש וראשונה הבעיה של כל ישראלי ושל כל מי שצביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל קרוב ללבו – היא שלמנהיג הפלסטיני לא ממש אכפת מה יאמרו המנהיגים בירושלים ומה חושבים עליו בממשל האמריקאי.
מקור ישראלי שביקר בשבוע שעבר [סוף ספטמבר] במוקטעה ברמאללה לא הופתע מתוכן נאומו של הנשיא הפלסטיני, ואף לא מהנימה הקשה של דבריו. בשיחה סגורה עם עבאס ועוזריו הקרובים התרשם האורח, שמקיים קשר ממושך עם הנהגת הרשות, שהם איבדו את שארית התקווה שמשא ומתן עם נתניהו יקרב את הפלסטינים לפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 67'. עבאס גם אינו משלה את עצמו שערב הבחירות לקונגרס ב-4 בנובמבר הנשיא אובמה ייתן יד להחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם להכיר במדינה פלסטינית - דבר שיהפוך את ישראל למדינה הכובשת את שטחה של מדינה החברה באו"ם. במקום לנצל את חולשתו של חמאס, שמלקק את פצעיו ממבצע "צוק איתן", כדי לחזק את מעמדה של הרשות הפלסטינית - ישראל השפילה את הרשות כשהפקיעה כ-4,000 דונם בפאתי בית לחם. המנהיגות הפלסטינית ברמאללה אמרה נואש גם ממחנה השלום הישראלי המקרטע בראשות ציפי לבני ויצחק הרצוג.
