יש לי חבר טוב בעזה, עיתונאי בשם מועין אל חילו. שנים רבות עבדנו ביחד, הוא התעניין במתרחש בישראל ואני ברצועת עזה. בשנים האחרונות יכולנו לשוחח רק בטלפון, ובכל פעם השיחה בינינו יותר עצובה ומתסכלת. הוא סיפר לי בדאגה על מצבו הכלכלי המתדרדר, אבל השתדל להשאיר שביב של תקווה וסיים כל שיחה בשתי מילים קבועות: "יהיה טוב". לעתים גם הוסיף: "אם לא נאמין ונקווה זה לא יקרה".
השבוע [17 בספטמבר] שוחחנו שוב. הוא סיפר לי על חייו ומצב משפחתו אחרי מבצע "צוק איתן", ואמר כי חסכונותיו אזלו. הפעם הוא לא סיים במילים הקבועות "יהיה טוב".