ספט 30, 2014

בסרטון משנת 1978 שהועלה בשנים האחרונות ליוטיוב, תועד בנימין נתניהו, אז בן 28, מציג את העמדה הישראלית בסכסוך עם הפלסטינים בעימות שהתקיים בבוסטון. נתניהו נקרא אז בן ניתאי, ושימש יועץ כלכלי בחברה אמריקאית. הוא הוצג על ידי מנחה הדיון כישראלי צעיר, בוגר אם-אי-טי. באנגלית אמריקאית קולחת ובוטחת, היטיב נתניהו הצעיר להציג את העמדה הישראלית כפי שראה אותה. הוא דיבר על הערבים שמסרבים להכיר במדינה היהודית, על הפלסטינים שהיו מעדיפים להשליך את הישראלים לים, ועל כוונותיו של אש"ף להשמיד את התנועה הציונית.

זה ככל הנראה התיעוד המצולם הראשון של נתניהו ששודר בטלוויזיה, וכבר ממנו אפשר להביא שמדובר במטאור פוליטי ותקשורתי. הוא אהב את המצלמה והמצלמה אהבה אותו, ובאמצעות הכישרון הזה, והיכולת הפוליטית להתחבר לאדם הנכון (בכיר הליכוד משה ארנס), הוא מונה שבע שנים לאחר מכן, ב-1984, לשגריר ישראל באו"ם. עד היום נתניהו נחשב לשגריר המוצלח ביותר ששלחה ישראל לאו"ם.

כשמביטים על נתניהו הצעיר, 36 שנים אחרי אותו עימות בתולי, מבחינים מיד שמחוות הגוף, טון הדיבור והכישרון הרטורי יוצא הדופן לא השתנו בהרבה - הם רק השתכללו והתמקצעו, ועתה נוספו להן השיער הלבן, תווי הפנים המבוגרים והארשת המכובדת והרצינית יותר של אדם בן 65. כבר לא יועץ כלכלי צעיר, אלא ראש ממשלה ותיק של אחת המדינות המאוימות ביותר בעולם – עמד ביום שני בערב [29 בספטמבר] מול עצרת האו"ם בניו יורק, ושוב ניסה לשכנע באותם דברים. ממש כמו לפני 36 שנה, וכמו מאות ואולי אף אלפי נאומים שנשא מאז.

אם בעבר נתניהו דיבר על אש"ף שאינו מוכן להכיר במדינה היהודית ומבקש לחסלה, היום אלה הם חמאס, אבו מאזן, איראן ודאע"ש. אין בכך כדי לטעון שישראל אינה מדינה מאוימת או להקל ראש בהשלכות של נאומו הלוחמני של אבו מאזן בעצרת האו"ם (26 בספטמבר), אבל יש בכך כדי להעלות את השאלות המתבקשות: האם גם אחרי התבטאויותיו בשנים האחרונות על פתרון שתי המדינות והצורך בהסכם עם הפלסטינים, ראש ממשלת ישראל בסך הכל דבק עדיין בעמדתו הבסיסית החשדנית כלפי הערבים? האם הפרשנויות שלפיהן הוא כביכול זז מהימין למרכז, בעקבות נאום בר אילן [2009] והקפאת הבנייה בהתנחלויות ב-2010, אינן אלא מצג שווא שנתניהו מנפיק בעת הצורך כדי למשוך עוד זמן בדרך להגשמתה של השקפת עולמו שאינה כוללת מדינה פלסטינית?

נאומו של נתניהו ביום שני באו"ם היה צפוי עד מיושן. זה היה נאומו התשיעי כראש ממשלה בפורום הזה, שאליו הוא מקפיד להגיע כל שנה בסתיו. כל נאום כזה כרוך בהכנה מאומצת שנמשכת שבועות ארוכים. ככל שמתקרב המועד הוא מפנה לכך את היומן שלו ועוסק כמעט אך ורק בשיפוצים, תיקונים וחזרות. הוא מקפיד על כל פסיק, הוא מצטייד בגימיק מתאים - פעם זה תרשים של הפצצה האיראנית (2012), פעם זה תרשים מחנה ההשמדה באושוויץ-בירקנאו (2009), והשנה זה היה תצלום של רקטות שהחביא חמאס בתוך בית ספר בעזה.

נתניהו רואה את עצמו כמנהיג העם היהודי שתפקידו להציל את עמו מפני הקמים עליו לכלותו. זהו נראטיב שרבים באוכלוסייה היהודית בישראל מזדהים איתו. השר גלעד ארדן מהליכוד אמר אחרי הנאום ביום שני, ש-80 אחוז מהציבור הישראלי מסכימים עם נתניהו. דבריו לא רחוקים מהאמת עם תיקון אחד – אפשר להניח שרוב גדול בציבור היהודי בישראל מסכים עם נתניהו. בציבור הערבי ישראלי המספרים אחרים לגמרי מן הסתם. אבל נתניהו ממילא אינו מדבר אליהם ואינו מייצג אותם. כשהוא מגיע לאו"ם קהל היעד שלו הוא הציבור היהודי, ואם להיות מדויק יותר: הימין הישראלי והלובי היהודי בארה"ב.

נתניהו הוא הפרזנטור המושלם לעמדת הימין הישראלי בקרב מול הפלסטינים על התודעה העולמית. הוא יודע לטעון ("מיגור דאע"ש ובה בעת הותרתה של איראן כמעצמת סף גרעינית פירושם ניצחון בקרב אך הפסד במלחמה"), הוא ישראלי גאה ("החיילים האמיצים של צה"ל...דבקו בערכים מוסריים יותר מאלה של כל צבא אחר בעולם"), והוא יודע להחזיק קהל ("הטענה שאיראן אינה עוסקת בטרור דומה לטענה שדרק ג'יטר מעולם לא שיחק בייסבול עבור הניו יורק יאנקיז").

הוא גם יותר מכל אחד אחר יודע לקשור היטב את הניסיונות להשמיד את העם היהודי בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, לימים האלה. הנאצים, האיראנים, דאע"ש ואבו מאזן ("שכתב חיבור מלא שקרים בנושא השואה") - כל אלה הופכים בפיו של נתניהו לאיום איסלאמיסטי אחד גדול. המסרים שלו מלווים בסיסמאות קליטות כמו "חמאס הוא דאע"ש ודאע"ש הוא חמאס" – כאילו שכח שבמלחמה האחרונה בעזה הוא נמנע במכוון מלמוטט את חמאס.

הנסיבות הפעם סייעו לנתניהו להציג את טיעוניו בקלות יחסית ולגרוף מחמאות מהאגף הימני קיצוני במפלגתו. אבו מאזן בנאומו התוקפני רק הזמין תגובת נגד מראש הממשלה, וכך גם חמאס ב"צוק איתן" שהפך את העורף הישראלי לשדה קרב. ובכל זאת, נתניהו ידע גם הפעם שהוא לא יכול שלא לזרוק איזו אמירה על "אופק מדיני". אז הוא דיבר על יוזמה מדינית ערטילאית, כשהוא זונח את הצהרותיו המפורשות על מדינה פלסטינית מנאום בר אילן. הוא דיבר על מוכנותו לפשרות כואבות ועל כך ש"כדי להשיג את השלום, עלינו לשאת עינינו לא רק לירושלים ורמאללה, אלא גם לקהיר, עמאן, אבו דאבי, ריאד ומקומות אחרים". זו הייתה אמירה ריקה מתוכן שגררה כצפוי את השאלה הנצחית באולפני הטלוויזיה ובקרב מחנה השמאל-מרכז: האם נתניהו חצה את הרוביקון? בכך הצליח ראש הממשלה בכשרון רב להטיל פעם נוספת ספקות אצל אלה שעדיין מקווים שנתניהו, כמו אריאל שרון, יראה את האור.