כמעט חודשיים חלפו מאז החלה שביתת הרעב של האסירים המינהליים [24 באפריל]. חלק ניכר משובתי הרעב הפלסטינים נמצאים כבר שנים מאחורי סורג ובריח מבלי שאיש הודיע להם במה הם מואשמים ומבלי שהועמדו לדין. שביתת רעב היא צעד קיצוני, אך נחשב ברוב העולם המערבי לאמצעי לגיטימי במאבק לא אלים. שום גורם ישראלי לא אותת על נכונות לשאת ולתת עם השובתים או למצער להציע מחוות להרגעת הרוחות, כפי שקרה לא פעם בעבר. הדיון הצטמצם לדלת אמות של התחום המבצעי-המעשי: מצד אחד השב"כ דוחף לזרז את החקיקה שתתיר הזנה בכפייה כדי למנוע את מותם של שובתים - דבר שעלול להצית את אש האינתיפאדה השלישית. מהצד האחר עומד הצבא, שמתנגד להזנה בכפייה וטוען כי בכוחו להכיל "התקוממויות מקומיות" כתוצאה ממותו של עציר.
נראה כי אין זה סתם צירוף מקרים שהחטיפה יוצאת הדופן של שני הנערים והצעיר הישראלי (12 ביוני) התרחשה דווקא בעיצומה של שביתת הרעב ובאזור חברון; כ-90 מתוך כ-120 האסירים השובתים הם תושבי העיר חברון וסביבתה. פלסטינים רבים מכנים את השביתה הנוכחית "שביתת החברונים". זאת אף זאת, שני הנערים החטופים, נפתלי פרנק וגיל-עד שער, לומדים בישיבת "מקור חיים" השוכנת בהתנחלות הסמוכה כפר עציון, היישוב הראשון שהוקם בגדה המערבית אחרי מלחמת ששת הימים. מנהיג מפלגת הבית היהודי, השר נפתלי בנט, הצהיר באחרונה כי הוא נחוש בדעתו לקדם תוכנית להחלת הריבונות הישראלית באזור הזה.
