ישראל פולס

הזרע היהודי

p
המחבר
בקצרה
למרות שבישראל פועלים 15 בנקי זרע מורשים, הפריה מתרומת זרע היא הליך עם מאפיינים כמעט מחתרתיים. מדינת ישראל מעדיפה בכלל לממן לזוגות נשואים טיפולי פוריות יקרים, וחרדים מייבאים מחו"ל זרע של גויים.

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותוזכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א', כ"ז-כ"ח)

 

בערב לפני שזוגתו לשעבר עברה תהליך הפריה מתרומת זרע, גיל קדרון נסע לבנק הזרע וקיבל מיכל אטום ("כמו מיכל של אורניום", הוא מתבדח) שבתוכו מנת זרע של גבר זר. את שמו לא הכיר ולמעשה ידע עליו מעט מאוד פרטים. הגבר הזה עמד להיות האבא הביולוגי של בתו של קדרון. גיל, שכתב על הנושא את הספר ''זרע הפורענות'', נסע עם המיכל מלא הזרע לביתו, כשהמיכל מונח על המושב שליד הנהג. הוא ישן עם הזרע לצד מיטתו, ולמחרת הביא אותו לבית החולים כדי לבצע את ההליך. כך, ברישול מסוים, מתנהל בישראל אחד ההליכים הרפואיים הרגישים והמושתקים ביותר שהממסד הבריאותי מבצע.

זה לא מקרי. תרומת זרע בישראל היא הליך עם מאפיינים כמעט מחתרתיים, למרות ש"זה לא מה שהיה בשנות ה-70' וה-80', אז זה היה ממש פרוץ", אומרת פרופ' דפנה בירנבוים כרמלי, סוציולוגית מבית הספר לסיעוד של אוניברסיטת חיפה. "אז היה מגיע תורם לחדר אחד וזוג עקר לחדר שני, והיו מעבירים את הזרע מחדר אחד לשני. לפעמים בלי רישום", היא מספרת.

באותן שנים נפוצו גם שמועות שמרבית התורמים הם סטודנטים לרפואה ואפילו הרופאים המטפלים עצמם, כמו היו הם סקרטה - הגינקולוג גיבור ספרו של מילן קונדרה "ולס של פרידה", שסייע בזרעו לזוגות שלא יכלו להביא ילדים לעולם. למרות השמועות איש לא ביצע כל פיקוח על ההליך. "בכוונה לא היה רישום וההליך בוצע באופן לא מסודר", טוענת ד"ר רות זפרן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, "היו גם סיפורים שערבבו זרע מכל מיני תורמים כדי לשמור על אנונימיות התורמים ולהגן על האבות שהעדיפו לא לדעת. הייתה גם אופציה שלישית, קצת קונספירטיבית, שהגילדה הרפואית הגנה על עצמה כדי למנוע בעתיד את הגילוי, שמרבית התורמים היו הרופאים עצמם".

"האיידס הפסיק את זה באמצע שנות ה-80'. משרד הבריאות הוציא תקנה שיש להקפיא את הזרע הטרי ולשוב ולבדוק את התורם אחרי חצי שנה", מסבירה פרופ' בירנבוים כרמלי. גם היום אין כל פיקוח ממסדי על תרומת זרע בישראל. מדובר בהליך רפואי פשוט שנעשה תחת מעטה חשאיות. מדינת ישראל אינה מתערבת בו כמעט.

"אין מוקד ארצי שמרכז מידע על תורמי זרע והילדים שנולדו מזרעם", אומר ד"ר דוד ישי, מנהל בנק הזרע בבית חולים כרמל בחיפה, "לכל יחידה יש רשימה שלה, אבל הרשימות האלה פנימיות".

לפי משרד הבריאות, נכון לפברואר 2014 פועלים בישראל 15 בנקי זרע מורשים. רובם בבעלות ציבורית, בבתי חולים, ומיעוטם פרטיים. כיוון שאין רישום מדויק של ההליך הרפואי, גם אין מידע מדויק על מספר הילדים הנולדים בשיטה זו בכל שנה בישראל. הערכות של עוסקים בתחום מדברות על כמה מאות ילדים בכל שנה.

המטרה הראשונית להקמת בנקי הזרע הייתה סיוע לזוגות הטרוסקסואלים שבהם הגבר עקר, ובשנים הראשונות לקיומם קרוב למאה אחוז מהמשתמשים בשירותי הבנקים הללו היו כאלה. אולם במהלך שנות ה-90' השתנו הדברים. "כאמור, באמצע שנות ה-80' פרצה מגפת האיידס", מסבירה בירנבוים כרמלי, "ובמקביל טיפולי ההפריה התקדמו והשתפרו מאוד. זה הרג סופית את תרומות הזרע עבור גברים הטרוסקסואלים, כיוון שפעם היית צריך מאות אלפי זרעים פעילים כדי להפרות ביצית. היום מספיקים זרעים בודדים כך שגם מגבר כמעט עקר אפשר להפיק מספיק זרע כדי להפרות את אשתו".

הערכות המומחים הן, שהיום כ-85% ממטופלי בנקי הזרע הן נשים רווקות או זוגות לסביות, ורק 15% הם זוגות הטרוסקסואלים.

בישראל, זוגות הטרוסקסואלים יעדיפו כמעט תמיד לעבור טיפולי פוריות קשים, ארוכים ומכאיבים, עד שתמוצה כל אפשרות להוליד ילד שיישא מטען גנטי משותף לבעל ולאישה. רק כאשר יתברר מעבר לכל ספק, שלגבר אין כלל זרע, הם ישקלו לקחת תרומת זרע. גם במקרים כאלה, של עקרות מוחלטת, רוב הגברים יעדיפו אימוץ על פני הפריית הרחם של בנות זוגם בזרעו של גבר אחר.

"תרומת זרע נתפסת כאין ברירה, לא כפתרון ממשי", אומרת בירנבוים כרמלי, "יש בישראל אובססיה לגבי הקשר הגנטי. טיפולי פוריות יקרים נתפסים כטריוויאליים והמדינה משתתפת במימונם, רק כדי שלילד יהיה קשר גנטי לשני ההורים. עבור תרומת זרע ההורים עצמם נאלצים לשלם. אף מדינה אחרת לא נוהגת כך".

בעשורים האחרונים נרשמה מגמת עלייה במספר טיפולי הפריה חוץ גופית בישראל. למשל, לפי נתוני משרד הבריאות, מספר מחזורי הטיפול בהפריה חוץ גופית בשנת 2011 עלה ל- 38,284 בהשוואה ל- 34,538 בשנת 2010 (עלייה של 11%). הנחיות חדשות של משרד הבריאות שפורסמו בינואר 2014 ממליצות כי סל שירותי הבריאות יעניק לנשים עד גיל 45 טיפולי פוריות ללא תשלום, כבעבר, אך מספר הטיפולים יוגבל לשמונה לעומת מספר בלתי מוגבל עד אז.

הסיבות לתשוקה הגנטית הזו הן רבות. האגו הגברי למשל, וזה של הישראלים אינה שונה מזה של גברים אחרים בעולם, מתקשה להתמודד עם הפריית בת הזוג באמצעות זרע של גבר אחר. זו מעין הודאה עצמית שאינם ממלאים את תפקידם כגברים. בנוסף לכך, הדת היהודית מקדשת את הקשר הגנטי היהודי בן אלפי השנים, כולל מיתולוגיות על הגן היהודי לחוכמה וחוקים דתיים נוקשים הקובעים "מיהו יהודי".

זו אחת הסיבות לחשאיות ההליך. מומחים לנושא מציינים, שהממסד הדתי מנסה כבר שנים ארוכות לשים את ידו על מאגר המידע של התורמים והילדים שנולדו מזרעם, בעוד שהרופאים מנסים למנוע זאת, גם במחיר של פעולה בלתי מוסדרת. הממסד הדתי רוצה לדעת בדיוק מי נולד ומאיזה זרע, בעיקר כדי למנוע ממזרות: לפי ההלכה היהודית ממזר הוא, בין היתר, מי שנולד כתוצאה מגילוי עריות או מי שנולד לאשת איש. הממזרות אף עוברת בירושה, וצאצא שנולד לאב ממזר או אם ממזרת ייחשב גם הוא לממזר. בישראל ממזר יכול להינשא רק לממזרת או לגיורת.

למרבה האירוניה, דווקא זוגות חרדים בישראל שהגבר בהם הוא עקר משתמשים בתרומת זרע, אך הם מקפידים לרכוש זרע של גוי מחו"ל. רחם האישה היהודית הוא "מכשיר גיור" - ברגע שהאם היהודיה נושאת את הצאצא ברחמה, גם הצאצא יהיה יהודי, אפילו אם האב הביולוגי הוא גוי.

החשאיות האמורה היא גם תולדה של הצורך הגברי להסתיר את מה שנתפס כפגם עקרוני ומהותי ב"גבריות". "עקרות מקושרת מיידית עם אימפוטנציה", אומרת בירנבוים כרמלי, "ולכן אתה כמעט לא שומע בישראל על גברים עקרים, אבל שומע הרבה מאוד על נשים שעוברות טיפולי פוריות: האישה כמעט תמיד נוטה לקחת על עצמה, לפחות כלפי חוץ, את בעיות הפוריות, למרות ש-50% מבעיות הפוריות קשורות לתפקוד הגברי".

לחשאיות ההליך מיוחס המחסור החמור בתורמי זרע. "יש קושי באיסוף תורמים שהולך ומחמיר משנה לשנה", מסביר ד"ר ישי, שבבנק הזרע שלו יש מספר חד ספרתי של תורמים, מצב שכנראה משותף לעוד כמה בנקי זרע בישראל.

"סיבה אחת היא שמדברים על חשיפת התורמים", מסבירה בירנבוים כרמלי, וד"ר ישי מסכים, "ככל שהעניין נעשה יותר פתוח כך יש יותר פחד מחשיפה. ככל שיש יותר דיבור על חשיפה, זה מגביר את החשש של התורמים". לבירנבוים כרמלי יש תיאוריה נוספת: "בעבר זו הייתה בעיה של גברים: התורם פתר בעיה של גבר אחר, ולכן הרגיש כאלפא מייל, שניצח בתחרות מול זכר אחר. היום זו בעיה של נשים רווקות ולסביות, ואין כאן מאבק בין שני זכרים. האלפא מייל הפך לפר הרבעה, וזה הרבה פחות מושך אותו".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: religion, medical assistance, judaism, jewish culture, israel, gay

יובל אביבי, עיתונאי ומבקר ספרות, הוא כתב מגזין ב''פירמה'' של גלובס וב''טיימאאוט תל אביב''. אביבי שימש בעבר כסגן העורך של מוסף סוף השבוע של ישראל היום, ''שישבת'',  אחרי שמילא תפקידי עריכה שונים בעתון מאז יצא לאור ועד 2009. בעבר שימש כמבקר תרבות וספרות של אתר החדשות ''וואלה!'' ועורך חדשות באתר וכן פרסם ביקורות ספרות במגוון עיתונים, בהם ''הארץ'', ''העיר'', ''מקור ראשון'' ואחרים.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept