ישראל פולס

בשוק מחנה יהודה יש סלים מלאים בטוב לב

p
המחבר
בקצרה
עשרות צעירים פושטים על השוק הירושלמי מדי יום חמישי ועוזרים לקשישים לסחוב את השקיות העמוסות בקניות לקראת שבת. "יש כאלה שמכוונים את שעת הקנייה שלהם בדיוק לשעות שלנו", אומרת אחת מהם.

אישה קשישה, נושמת בכבדות, מעט כפופה, מניחה על המדרכה את שקיות הניילון הכבדות בקניות בשוק מחנה יהודה. סיוון שמעוני, סטודנטית ירושלמית לתקשורת, בת 25, מזנקת אליה. "אני מתנדבת ב'גברת עם סלים'", היא אומרת בעדינות ומצביעה על החולצה הצהובה המבהיקה שהיא לובשת. "אפשר לעזור לך לסחוב את הסלים לאוטובוס או לרכבת הקלה?"

הקשישה מרכינה את הראש ומפשפשת בין תיקים ושקיות. "אבל אין לי עוד כסף", היא ממלמלת, כמעט בלחש, במבטא מזרח אירופאי כבד. "לא צריך לשלם", עונה שמעוני. "אסחוב לך את הדברים בכיף. ואם את רוצה, בזמן שאנחנו הולכות, תספרי לי סיפור על החיים שלך או תתני לי עצה לחיים שלי".

חיוך עייף עולה על פניה החרושות של הקשישה. נדמה שהיא נעמדת זקופה יותר. "שמי דינה", היא אומרת בעוד שמעוני אוספת את המטלטלים הרבים, "ושלא תתחתני עם בעל קמצן".

הן מגיעות לתחנת האוטובוס ושמעוני עוזרת לה לעלות על האוטובוס. "שתמצאי בעל טוב ושיהיו לך הרבה, הרבה ילדים ונכדים ונינים".

תחילת דצמבר, יום חמישי בערב. אלה שעות צפופות בשוק מחנה יהודה שבמרכז ירושלים. צינת החורף הראשונה מרחפת בין דוכני הירקות, הפירות, המאפים לשבת, התבלינים ומוצרי הבית. גם בתוך ההמולה, קל לזהות את הסטודנטים והתלמידים, כ-12 במספר באותו ערב, בחולצות הצהובות הזוהרות עם הלוגו של "גברת עם סלים".

במיזם, שפועל בחסות ארגון הלל באוניברסיטה העברית, משתתפים בסך הכל כ-30 מתנדבים. מזה כמעט שלוש שנים, בכל ערב חמישי, מ-5 עד 7 בערב, הם מתייצבים כאן, מציעים את עזרתם ומבקשים בתמורה סיפור או טיפ לחיים.

את הרעיון הגה יקיר פרטוש, היום ביו-טכנאי בן 29. "כשהייתי סטודנט בשנה א' ראיתי אישה זקנה בשוק שהסלים שלה היו כבדים במיוחד והצעתי לעזור לה. תוך כדי ניסיון להוכיח לעצמי ולזקנה שאני לא כל כך חלש, שאלתי אותה מדוע לא ביקשה עזרה. היא הסבירה לי שיצא לה לבקש מספר פעמים, אך היא נענתה בשלילה והיא מבינה שבשוק אנשים ממהרים. אז היא כבר לא מבקשת. אז נפל לי האסימון".

פרטוש גם חשב על השם, שלקוח משיר הילדים החביב של אריק איינשטיין על הגברת שחוזרת מהשוק עם סלים ותופסת את כל הספסלים באוטובוס.

למען ביטחונם, מלווים המתנדבים את הקשישים רק לתחנות התחבורה הציבורית, או לבתיהם אם הם גרים ממש קרוב. ובכל זאת, אומרת שמעוני, יש תחושה של קשר. "יש כאלה שמכוונים את שעת הקנייה שלהם בדיוק לשעות שלנו. חלק מחכים שנפנה אליהם, אבל יש שמבקשים ישירות. ולא כולם רוצים רק שנסחב להם. יש שממש רוצים לספר לנו את סיפור חייהם – על החיים לפני שהגיעו לארץ, על קום המדינה, על ילדים שמתו או על דברים טובים שקרו להם".

למתנדבים יש ידע מקומי מצטבר. "אנחנו כבר יודעים למי לפנות – רואים את זה על הפנים", אומרת שמעוני. "אם אנחנו רואים קשיש, בדרך כלל אחד הסטודנטים, ולא סטודנטית, ייגש אליו, כי גם לגברים קשישים יש אגו".

לדברי פרטוש, "אנחנו הצעירים לא תמיד שמים לב לקשישים, כי אומרים לנו שהעולם שייך לנו. ולא רק הקשישים מפסידים – גם אנחנו מפסידים מזה. אז אנחנו לא באים לכאן ממקום שרואה את הקשישים כמסכנים. אנחנו, בני דור ה-Y, נולדנו לשפע ואנחנו מחפשים משהו לממש את עצמנו וגם לתרום".

פרטוש נזכר בחוויה אחת מני רבות שעבר בשוק. ''הלכתי עם אותו קשיש כמה פעמים. הוא לא התחתן אף פעם, לא היו לו ילדים, אין לו אף אחד. הוא אמר לי שברגעים שאני סוחב את הסלים שלו, אני כמו הבן שאף פעם לא היה לו".

הסיפורים והעצות נרשמים בקפידה במחברות ששמורות היטב במשרדי הלל. "יום אחד נוכל להוציא ספר," מסביר עידן בנימין, בן 31, האחראי על הפרויקט מטעם הארגון.

יש משהו מאוד צעיר וישראלי ב"גברת עם סלים", במובן הישן והטוב. דבר הפרויקט עובר מפה לאוזן. יש מעט ארגון, מעט חוקים, מעט סטרוקטורה והרבה יוזמות. התקציב זעום – כמה אלפי שקלים בשנה, לדברי בנימין, לכיסוי עלות החולצות ועוד הוצאות שכאלה. הם משקיעים מעט בשיחות ביניהם או במחשבות על תהליכים. "יש מעין אווירה של 'פשוט תתחיל לסחוב'", אומר פרטוש.

ויש גם משהו מאוד ירושלמי בפרויקט, כיוון שהוא מתקיים בשוק מחנה יהודה, שלמרות התחרות הקשה עם השווקים בתל אביב ובאר שבע, שומר בגאווה, לדעת רבים, על מקומו הבכיר בין השווקים בארץ. שוק מחנה יהודה החל לפעול במאה ה-19, ומשמש מאז ועד היום כשוק המרכזי עבור תושבי העיר. סביבו צמחו שכונות פועלים שעם השנים הפכו מוזנחות ונותרו בהן קשישים עריריים. מעבר לכך, בעשור הקודם היה השוק יעד לפיגועים רצחניים והוא דעך. אנשים פחדו לבוא, הבסטות נותרו מיותמות.

כשחזר השקט לעיר, השתנה השוק. הוא כבר מזמן אינו המקום הזול בעיר – רשתות השיווק הגדולות יכולות להציע מחירי הפסד על ירקות ופירות כדי למשוך קונים. את הסלים הכבדים החליפו שקיות ניילון חד-פעמיות. בין הבסטות צצים עוד ועוד אספרסו-ברים, חנויות תכשיטים, גלידריות גורמה ובוטיקים לבגדי מעצבים שמזמינים אליהם תיירים וצרכנים אחרים, צעירים יותר ועשירים יותר.

כמו בכל השווקים הגדולים בעולם, גם בשוק מחנה יהודה מתנקזות מגמות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות למעין "מעורב ירושלמי." שכן, כמעט באורח פלא, משתמרת בשוק הערבוביה הירושלמית המיוחדת כל כך – אשכנזים ומזרחיים, יהודים וערבים, חילוניים וחרדים, יאפים וכאלה שחוזרים מדי שבוע לערוך קניות, כי הם נושאים עימם זיכרונות של חיים שלמים בשוק.

גם המתנדבים הם מגוונים. שמעוני החילונית, לבושה בסקיני ג'ינס, מרבה להסתובב עם יובל בן-הר, בת 15.5, תלמידת האולפנא בעפרה, שלובשת חצאית ארוכה וצנועה.

"אני יודעת שזה נשמע קיטשי", אומרת בן-הר, "אבל באמת כיף כאן. ושלא נדבר על כל ההצעות שאני מקבלת, מקשישים שרוצים לשדך אותי לנכדים שלהם". ואז היא מרצינה פתאום. "'גברת עם סלים' שינה את התפיסות שלי. אני באה מחברה מאוד לאומנית ויש לי דעות פוליטיות ימניות. לפני שהתחלתי פה, אולי לא הייתי עוזרת לאישה ערבייה. אין הרבה ערבים שקונים בשוק, אבל היום אני מבינה שאישה קשישה היא אישה קשישה, ולא משנה מאיפה היא באה, הסלים כבדים".

בסוף המשמרת מתכנסים בבסטה של עזורה לסיכום קצר. מנחם נקש, בן 59, בעל הבסטה, נותן למתנדבים מקום להניח את התיקים ומציע להם שתייה חמה ומיץ תמרהינדי. "גדלתי בשוק הזה", הוא מספר, "סבא שלי הגיע לכאן מחאלב שבסוריה והבסטה הייתה שייכת לאבא שלי, שהתחיל פה כרוכל עם עגלה. ראיתי פה המון, דברים טובים ורעים, וגם פיגועים נוראיים. המון פעמים ראיתי שהשוק כמעט מת, ואז הוא חזר לחיים, כי אנשים תמיד חוזרים לפה. משהו ירושלמי כזה, שתמיד יש בה עתיק וחדש, אבנים כבדות ורוח קלילה, ישן וצעיר ביחד. גם הצעירים האלה והקשישים האלה".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: youths, volunteers, market, jews, jerusalem, israel, arabs

איטה פרינץ-גיבסון היא עיתונאית ומרצה בנושאים הקשורים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. כתיבתה זכתה פרסים רבים. בינואר 2012, היא סיימה את תפקידה כעורכת הראשית של הג'רוסלם רפורט, תפקיד אותו מילאה במשך יותר מחמש שנים. לפני כן, היא שימשה כתבת עבור ה-‪Washington Post. כתבותיה ומאמריה מתפרסמים במגוון עיתונים ומגזינים, לרבות ‪The Washington Post, The New York Times, Haaretz, Moment Magazine, Slate, Tablet ואחרים.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept