ישראל פולס

סרבנות: האינסטינקט הבסיסי של נתניהו

p
המחבר
בקצרה
על פי מקורות אמריקאים וישראלים, נתניהו העניק לאובמה הבטחה דרמטית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. מצד שני לראש ממשלת ישראל רקורד של אמירות והצהרות חלולות מתוכן. ג'ון קרי יצטרך הרבה מזל כדי לא להתנפץ עם חלומותיו אל חומות ירושלים הלבנה והנצורה

 

ירושלים קידמה את פניו של ג'ון קרי צבועה כולה לבן. עוד לא שנה בתפקיד, קרי הגיע אתמול בפעם התשיעית לירושלים כשר חוץ אמריקאי כדי לחזות בסערת השלגים הכבדה ביותר שאירעה בבירת ישראל בהיסטוריה המתועדת של העשורים האחרונים. למעלה מחצי מטר שלג קבר את העיר הרגישה והמשוסעת ביותר בעולם. מאות נהגים ואזרחים נתקעו במכוניות נצורות בכבישים. העיר עצמה נותקה משאר הארץ, הכבישים המובילים אליה נחסמו, המשטרה הורתה לא לנסות לבוא ולא להעז לצאת. אין יוצא ואין בא. 

זה לא המצור הראשון של ירושלים. העיר הזו ידעה מצור יותר מרוב הערים בעולם. היא לא נבהלת ממצור, למרות שבהיסטוריה זה נגמר, בדרך כלל, רע מאוד. הפולש, אם אלה הבבלים או הרומאים, מחריב את העיר, מעלה אותה באש והורג את נתיניה העקשנים. 

הפעם, מי שמתבצר בירושלים הוא בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. מי שמטיל עליו מצור הוא ג'ון קרי, בשמה של ארצות הברית של אמריקה, שמייצגת את העולם. העניין הוא שבניגוד לעבר, הפולשים הפעם חלשים יותר מהנצורים. יש להם פחות אמצעים. הם לא יכולים להעלות באש את העיר, אם כי הם יכולים לנסות להטיל סנקציות כלכליות על תושביה. מהמצור הזה, קשה לדעת מי ייצא מנצח.

האמריקאים רציניים. כפי שנכתב כאן במאמר הקודם, ג'ון קרי נחוש להביא את הישראלים והפלסטינים לאותו צומת החלטות דרמטי, שיאלץ אותם להתבגר, להתעשת ולקבל הכרעה היסטורית. האמריקאים מדברים על פסגה מדינית של מרתון משא ומתן בה יסתגרו כל הצדדים, עד שייצא עשן לבן. הבעיה עם האמריקאים היא, שהם לא מודעים לכך שבמקום עשן לבן, הם עלולים לקבל עשן שחור, עם אש ודם. ככה זה נגמר בדרך כלל כשסוגרים את הישראלים והפלסטינים במתחם אחד (ע"ע קמפ-דייויד 2000). אבל קרי ממשיך לנסות.

המאמץ האמריקאי מתבסס על סדרת שיחות והבטחות שהתקבלו מהמנהיגים בשני הצדדים. אבו מאזן, מצידו, הבטיח שהוא מסוגל לחתום על סיום הסכסוך. שיש בו רצון אמיתי, וגם יכולת, לשרבט חתימה על הסכם שיסגור את הסיפור הזה. כל מה שהוא צריך זו מדינה פלסטינית על השטח המקביל לזה שהיה לפני 1967, פתרון זכות השיבה (סמלי), פתרון בירושלים, שיחלק את העיר בין הערבים ליהודים. הוא מוכן לקבל פלסטין מפורזת, נטולת צבא, הוא מוכן ללכת לקראת ישראל בכל הקשור לסידורי ביטחון.

גם נתניהו הבטיח. ההבטחה של נתניהו דרמטית, נדמה לי שטרם פורסמה: ביבי אמר לאובמה, על פי מקורות אמריקאים וישראלים אמינים, ש"אם אקבל את סידורי הביטחון הנדרשים לי, אם יהיה ברור שאין זכות שיבה לתוך ישראל ואם ישראל תוכר כמדינה יהודית, אהיה מוכן להסדר שמבוסס על קווי 1967, בחילופי שטחים, שישאירו את רוב המתנחלים במקומותיהם".

אם נתניהו אמר את המשפט הזה לאובמה, זוהי דרמה בסדר גודל היסטורי. אבל, וכאן מגיעות הסתייגויות רבות, לנתניהו רקורד של הבטחות, אמירות והצהרות נחושות שהיו חלולות לחלוטין מתוכן כלשהו, והפכו לאות מתה בדפי ההיסטוריה המצהיבים. 

נתניהו יתכחש להבטחה הזו ציבורית, הוא מסתיר אותה מפני מפלגתו, מפני הציבור שלו, מפני עדת הלאומנים המשיחית שמקיפה אותו באשר ילך. עדיף, מבחינתו, שהעולם לא יידע עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת בשביל שלום, מאשר שיגלו את זה אצלו בבית, במפלגה.

האמריקאים החליטו על פתרון מודולרי. ראשית, הם אמרו לעצמם, הם יפתרו לנתניהו את בעיית הביטחון. כל שיחה עם ביבי נפתחת בצרכי הביטחון של ישראל, כל נכונות של נתניהו למחווה כלשהי נפתחת בהרצאה ארוכה ומלומדת (ומוצדקת) על הצורך להגן על אזרחי ישראל. ובכן, האמריקאים סבורים שפתרו את הצרכים הישראלים. המודל הביטחוני שהוגש לישראלים בשבוע שעבר אמור לספק לישראל את כל הביטחון שהיא צריכה. כך לפחות לדעת האמריקאים. 

הבעיה היא, שהמודל האמריקאי, שמורכב משאלות (ישראליות) ותשובות (אמריקאיות), רחוק מלספק את שר הביטחון הישראלי משה (בוגי) יעלון. מכיוונו של יעלון מסבירים, ששום בלון אלקטרוני שירחף מעל בקעת הירדן, גם לא "מרחב מגנטי" וגם לא חיישנים מתוחכמים ורובוטים מתקדמים, לא יוכלו לעשות את העבודה השחורה שצה"ל והשב"כ עושים בשטחים כמעט מדי לילה: עוצרים מבוקשים וטרוריסטים שמתכננים פיגועים בישראל, ומכסחים, בשיטת "מכסחת הדשא", כל התארגנות חמאס שמתחילה לנבוט בשטח, כדי לאפשר לאבו מאזן להמשיך להרגיש שהוא הריבון בשטחי הרשות הפלסטינית. לדברים האלה, אומר יעלון, אין תחליף.

השאלה הנשאלת היא, האם נתניהו ייתן ליעלון, שלוטש עיניו להנהגה אחרי ביבי, לנצח בוויכוח הזה, או שיזהה את גודל הרגע ויאכוף עליו לכופף רגע את הראש ולתת למשא ומתן להתקדם לאנשהו. מי שמכיר את נתניהו יודע שהוא יעדיף את הדרך השלישית: להסס, להתלבט, להתחבט, להיקרע בין רצונו "לעשות היסטוריה", לרצות את אמריקה ולפרוץ את המבוי הסתום, לבין האינסטינקט הבסיסי שלו, השואף לשמר את הסטטוס קוו בכל מחיר, לא להאמין לערבים, לאמריקאים או לאירופים, ולהמשיך להיות ביבי הסרבן, החשדן והשמרן.

ג'ון קרי יזדקק לכל טיפת כישרון, אגרסיביות, יצירתיות וגם מזל כדי לא להתנפץ עם חלומותיו אל חומות ירושלים הלבנה והנצורה. כל זה, עוד לפני שדיברנו על הצד השני, של הפלסטינים, שמסוגל לספק לקרי את הסחורה עוד הרבה פחות מכפי שהישראלים יכולים.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: palestinian-israeli peace process, netanyahu, mahmoud abbas, john kerry, jerusalem, israeli-palestinian negotiations, israeli-palestinian conflict

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept