קרוב לשנה המתין משרד החוץ הישראלי לאביגדור ליברמן. שני הצדדים, השר שהשעה את עצמו לאור האישום הפלילי שהוגש נגדו, והמשרד, שהתנהל בהיעדרו תחת בנימין נתניהו ואחר כך תחת סגן השר זאב אלקין, הפגינו סבלנות רבה. שניהם סבלו לא מעט באותה תקופה. ליברמן נאבק על חייו הפוליטיים, התנחם בתפקיד היוקרתי של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והתגעגע לעמדת הכוח הנוחה כל כך, אותה הצליח למנף לטובת שינוי תדמיתי עמוק ויסודי בטרקלינים הדיפלומטיים בעולם. משרד החוץ הלך ואיבד מהרלוונטיות שלו. סמכויות ותחומים רבים קולפו ממנו בשיטת הסלמי, נתניהו לא באמת התעניין במתרחש בו וזאב אלקין, שנכנס לתפקידו לפני כעשרה חודשים, לא הצליח לשמור על המעט שנשאר והפגין ביצועים דלים.
שובו של ליברמן למשרד החוץ, לפני כמה שבועות [12 בנובמבר], סימן איחוד מחודש בין שני נאהבים שהופרדו בכוח. ליברמן התרגש לראות שאפילו העט שהשאיר על שולחן השר נותר במקומו. בכירי המשרד, שיודעים להעריך אותו ואת יכולות הניהול והפעלת הכוח שלו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות והביעו תקווה שיחזיר עטרה ליושנה, ישיב את הסמכויות, ההשפעה והרלוונטיות.
