חיי שחקן קשים, כידוע, אבל חייו של שחקן תיאטרון בישראל היום קשים שבעתיים. בימים אלה התעורר שוב, וביתר שאת, הוויכוח האידיאולוגי העקרוני בקרב האמנים המועסקים בתיאטרונים הממוסדים: מה קודם למה - מחויבותם להצגה שבה הם משתתפים או לצו מצפונם. מרגע שנחנך היכל התרבות באריאל בשנת 2010 הודיעו אחדים משחקני התיאטרון בארץ כי לא יופיעו באולם שנבנה בהתנחלות שמחוץ לקו הירוק. הטיעון היה כי אריאל אינה חלק ממדינת ישראל, וכי התחייבותם להופיע בתחומי המדינה אינה חלה על אריאל ועל התנחלויות אחרות.
ההתחלה הייתה במכתב שעליו חתמו יוצרים ואמנים רבים, בהם כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, השחקן והבמאי איתי טיראן והמחזאית ענת גוב ז"ל, שנפטרה לפני כשנה והייתה פעילה פוליטית. גוב כתבה, בין היתר, את המחזה "חברות הכי טובות", שביימה המחזאית, הבמאית והסופרת עדנה מזי"א, חברתה הטובה. ההצגה עלתה במרס השנה בגרסה מחודשת, ולפני כשבוע הציתה מחדש את האש הפוליטית. שחקניות ההפקה המשותפת לשניים מהתיאטרונים הגדולים בישראל, בית לסין והקאמרי, הודיעו למנהליהן כי הן מסרבות להופיע באריאל. עכשיו כבר לא היה זה "שחקן מצפון" אחד שניתן להחליפו באחר, אלא שלוש כוכבות ההצגה, הנמנות עם השורה הראשונה של השחקניות בישראל - שרית וינו אלעד, יעל לוונטל ומיה דגן. בריאיון לאל-מוניטור אומרת עדנה מזי"א, מחזאית הבית של תיאטרון הקאמרי, כי הצעד שלהן מובן וברור.
