ישראל פולס

האמת העצובה: הפלסטינים לא רוצים שלום

p
המחבר
בקצרה
כשהפלסטינים מכנים את עכו "עיר בצפון פלסטין" הם מתכחשים להיסטוריה, לא מכירים בזכותה של ישראל להתקיים ומתעסקים בהנצחת הטרגדיה שלהם במקום להביא לסיומה. תשובה למאמרה של העיתונאית הפלסטינית לינה א-סעאפין.

למי ששואל את עצמו איך יכול להיות שגם ב-2013 אין עדיין לפלסטינים מדינה עצמאית, אני ממליץ לקרוא את מאמרה של לינה א-סעאפין, העוסק בעיר עכו. קריאה מושכלת של המאמר הזה, יכולה לתת מענה לשאלה ולהסביר בצורה מיטבית את הטרגדיה הפלסטינית כולה.

נתחיל ב"טיהור האתני" שנעשה, לדברי המחברת, בערביי עכו ב-1948. אז הנה תזכורת קצרה: האו"ם קיבל החלטה היסטורית לחלק את שטח ארץ ישראל בין הערבים ליהודים בשנת 1947. ההחלטה נתפסה על ידי היהודים כרעה מאוד, בלתי מתקבלת על הדעת, המייצרת מדינה יהודית המחולקת לשלושה קנטונים צרים, שבקושי מחוברים אחד לשני, בלתי ניתנים להגנה או לניהול.

השטח שנמסר ליהודים קטן בהרבה משטחה של ארץ ישראל ההיסטורית, בה נולד, קם ושגשג העם היהודי, על פי שלוש הדתות (הרי גם המוסלמים מאמינים בנביאי היהודים ובהיסטוריה שקדמה למוחמד).

דוד בן גוריון, מנהיג היישוב היהודי בארץ, היה צריך לקבל החלטה. היה עליו לחץ כבד לדחות את החלטת האו"ם. במועצת העם, הגוף שאמור להצביע על ההחלטה, היה תיקו. בן גוריון הבין את גודל השעה, הפעיל את מלוא כובד משקלו, העביר את ההחלטה והכריז על הקמת המדינה במאי 1948, כנגד כל הסיכויים. הוא אמר כן.

אם גם הערבים היו אומרים אז "כן", הייתה היום מדינה פלסטינית פורחת על יותר ממחצית מהשטח שבין הים לנהר הירדן. אבל הערבים, כהרגלם בקודש, אמרו "לא". שבעה צבאות סדירים של ארצות ערב פלשו, למחרת הצהרת העצמאות הישראלית, לשטחה של ישראל, בה גרו באותם ימים 600 אלף יהודים, כמעט חסרי מגן. הכוח הצבאי של ישראל הצעירה היה אפסי, לא היה נשק, לא היו חיילים, לא היו מעצמות שסייעו מהצד, אבל ישראל הצליחה לגבור על אויביה ואף הרחיבה את תחומי שליטתה. קווי הפסקת האש (1949) הפכו ל"קו הירוק", שהוא נקודת ההתייחסות הבינלאומית הקונצנזואלית להפרדה בין הפלסטינים ליהודים עד היום.

זו הייתה השגיאה הפטאלית הראשונה של הערבים. אגב, גם ב"גבולות החלוקה" של האו"ם מ-1947, עכו הייתה בשטח ישראל. כשלינה א-סעאפין מכנה אותה "עיר החוף שבצפון פלסטין", היא מדברת ממעמקי דמיונה הקודח. פלסטין היא מדינה שמעולם לא הייתה. לכן, גם אין צפון פלסטין. לפני שקמה מדינת ישראל לא הייתה פלסטין, היה מנדט בריטי, והשטחים שהיו אמורים להימסר לערבים נמסרו לממלכה ההאשמית, היא ממלכת ירדן, שהחזיקה בגדה המערבית עד 1967.

העם הפלסטיני והמדינה הפלסטינית הם המצאה מודרנית, בהשראה ישראלית. אין לזה תקדים, אין לזה היסטוריה, לא היה עם כזה ולא הייתה מדינה כזו. עכשיו, בזכות הכיבוש הישראלי, יש.

אני, כמו חלק גדול מאזרחי ישראל, מכיר הכרה מלאה בקיומו של העם הפלסטיני, בזכותו לעצמאות, למדינה ברת קיימא, לשגשוג. הבעיה היא, שלינה א-סעאפין לא מכירה בזכות המקבילה שלי. מדובר בא-סימטריה טרגית, שמעיבה על הניסיונות לפתור את הסכסוך.

עכשיו, קצת היסטוריה: אני לא באמת מכיר את הסיפור של "חאן אל עומדאן". ישראל, והעולם כולו, מלאים באתרים היסטוריים שהפכו למלונות בוטיק. הקונפליקטים האלה, בין הקדמה, התיירות, למסורת ולהיסטוריה, ניטשים בכל מקום. אני רוצה לדבר על עכו עצמה: היא לא נחשבת עיר יהודית אופיינית. היא גם לא עיר מוסלמית אופיינית. היא החלה את דרכה כעיר הלניסטית בכלל.

בשנת 165 לפני הספירה צר עליה שמעון התרסי, מנהיג יהודי, לאחר שגבר על הסלאוקים, ששלטו בה, אך לא הצליח לכבשה. יונתן החשמונאי, בן למשפחת הלוחמים היהודית המהוללת, נרצח בה 20 שנה אחר כך. לפחות שני לוחמים חשמונאים יהודים קבורים בעכו. זה קרה כ-600 שנה לפני הופעתו על במת ההיסטוריה של מוחמד, מייסד האסלאם. המלך היהודי הורדוס בנה בעכו מבני ציבור רבים. נכבדי עכו היהודים התחננו בפני נציגו של הקיסר הרומי קליגולה שלא יטמא את בית המקדש.

אפשר להמשיך עם ההיסטוריה היהודית של עכו עוד הרבה, אבל נדמה לי שהעיקרון הובן. הערבים כבשו את עכו בשנת 638, אבל המטוטלת ההיסטורית עברה צד ב-1104, כשעכו נכבשה על ידי הצלבנים והפכה מאוחר יותר לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. אחר-כך הגיעו העותומנים, אחריהם הבריטים, אחריהם קמה מדינת ישראל ועכו בתוכה, על פי החלטת החלוקה ההיא של האו"ם.

אפשר גם לדון במושג "טיהור אתני" שהגב' סעאפין מייחסת לישראל, אבל נדמה לי שהדיון הזה יהיה מיותר ומעליב. אלמלא התנפלו שבע מדינות ערב על המדינה הצעירה שלנו במאי 1948, לא היו צריכים עשרות אלפי ערבים להימלט לשום מקום. חלקם נמלטו כי פחדו, חלקם הוברחו. ככה זה במלחמות, בעיקר אם מדובר במלחמת קיום שנאכפה עליך על ידי אויבים רבים וחזקים ממך. אתה נלחם על חייך, כנגד כל הסיכויים. המנצח, במצב כזה, מרוויח את כל הקופה.

יחד עם זאת, אסור לשכוח: רוב רובם של ערביי ישראל נשארו במקומם. הם קיבלו תעודות זיהוי ישראליות והם היום אזרחים ישראלים לכל דבר ועניין, הנהנים משוויון מלא בחוק. בית המשפט העליון בישראל, בבג"ץ קעדאן המפורסם, קבע כי הקצאת קרקעות ביישוב מסוים ליהודים בלבד מהווה אפליה פסולה. ערביי ישראל יכולים לשבת ולגור בכל מקום בו יחפצו.

לא זה המצב לגבי יהודי ישראל. יש בישראל ערים מעורבות רבות: חיפה, יפו, עכו, לוד, רמלה. ערים בהן יש רוב יהודי ברור, ומיעוט ערבי. מצב הפוך לא קיים. ביישובים הערביים בישראל אין זכר ליהודים. אין יהודי שיעז לנסות להתגורר באום אל-פאחם, או בטייבה, או בסחנין. אלה יישובים ישראלים לכל דבר ועניין, אבל מחוץ לתחום ליהודים. עכשיו, הם כבר קוראים לעצמם פלסטינים. הם נהנים ממשמניה של המדינה היהודית הפורחת, מיתרונות הדמוקרטיה, הם רואים את אחיהם נטבחים במאות אלפים במדינות שסביב, הם נהנים מכל העולמות.

כן, יש אפליה מסוימת כלפי הערבים בישראל. יש גם גילויי גזענות. החיים כאן אצלנו אינם מושלמים. להיות מיעוט זה קשה, היהודים יודעים את זה טוב מכל אחד אחר. קשה להיות שחור באמריקה, מוסלמי באיטליה, נוצרי במצרים וכו'. אבל אזרחי ישראל הערבים נהנים מהגנה מלאה של החוק ושל רשויות החוק.

יש להם גם לא מעט זכויות יתר. בניגוד ליהודים ולדרוזים (ולחלק מהבדואים), הם לא משרתים בצבא. הם לא נאלצים לתת למדינה את שלושת השנים הכי טובות שלהם. הם יכולים ללכת לאוניברסיטה בגיל 18 ולא להמתין עד גיל 21. כשמביטים סביב, על המזרח התיכון והמדינות השכנות, כשבודקים את המספרים הסטטיסטיים, אין ספק שערביי ישראל נהנים מאיכות החיים, רמת החיים, ביטחון החיים ורמת הזכויות הגבוהים ביותר, פי אלפי מונים מערביי המזרח התיכון כולו.

כשפרצו מהומות אוקטובר 2000, ערביי ואדי ערה חסמו את עורק התנועה החיוני הזה, שברו, ניפצו, הרסו והבעירו את כל סמלי השלטון שנקרו בדרכם, תוך שהם צועקים "מוות ליהודים" וקוראים להשמדת ישראל. המשטרה נאלצה להפעיל כוח ונהרגו 13 אזרחים ערבים. האירוע הזה היה מכונן בתולדותינו, והביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. באירוע דומה באמריקה, או ברוסיה, היו נהרגים אזרחים רבים יותר. באירוע דומה בסוריה, או במצרים, היו נהרגים אלפים.

כשמביטים על מה שקורה בסוריה, במצרים, בלבנון, בעיראק, בתימן, באיראן, ובכל מקום אליו נביט בסביבה, מבינים שאזרחי ישראל הערבים נהנים מדמוקרטיה טוטאלית, מחופש מוחלט, משוויון זכויות, ממדינה מודרנית, פתוחה, מפותחת, משגשגת, שמאפשרת להם חיים שלווים, נטולי דאגות. נכון, הדרך עד שוויון זכויות מלא עוד ארוכה, אבל בואו ננסה לתאר לעצמנו מה היה קורה כאן לו המצב היה הפוך: הערבים היו אלה שמנצחים במלחמת העצמאות ההיא, והיהודים היו המיעוט במדינתם.

והנה עוד כמה נקודות למחשבה: כשישראל קמה, נאלצו מאות אלפי יהודים לעזוב את ביתם ומולדתם במדינות ערב השונות, ולהימלט לישראל. הם סבלו פרעות, רדיפות, הפקעות רכוש. המשך שהותם במדינות בהן נולדו, היה מסכן את חייהם. ישראל, שנלחמה על קיומה בשיניים ובציפורניים, קלטה אותם בקושי. עד היום ניכרים קשיי הקליטה הללו.

אז מה, הקמנו עבורם מחנות פליטים? דרשנו מהעולם להשיב אותם לבתיהם המקוריים?

הפליטים הפלסטינים שנמלטו מישראל במהלך המלחמה הפכו למצבה חיה של הטרגדיה הערבית. המצבה הזו חיה באשמת הערבים, ובאשמתם בלבד. אפשר היה כבר לשקם את הפליטים עשרות פעמים, לו היה רצון אמיתי לעשות כן. כשהם ממשיכים לכנות עיר ישראלית כ"עיר בצפון פלסטין", הם לא מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, הם לא מכירים בשום היסטוריה למעט זו שלהם, הם עוסקים בהתבכיינות והנצחת המסכנות והטרגדיה שלהם, במקום להביא לסיומה.

כל מה שהם צריכים לעשות זה להקים סוף סוף את המדינה הפלסטינית. אהוד ברק ואהוד אולמרט כבר הציעו לפלסטינים הצעה במסגרתה הם יקבלו למעלה מ-95% מהשטח שנכבש ב-67'. התשובה הייתה שלילית, או שלא ניתנה כלל. כי הם לא רוצים לגמור את הסיפור הזה. הם רוצים להמשיך איתו, עד שהיהודים יתעייפו וילכו מכאן. זו האמת העצובה.

אני נמנה על רוב ישראלי, ההולך ומצטמק, שמוכן לוותר ויתור מלא על השטחים, לחתום על יוזמה ז'נבה כמו שהיא, לחלק את ירושלים, להקריב את המקודשים שבערכנו תמורת שלום מלא. למרבה הצער, אין בצד השני יותר מדי אנשים שמוכנים להיענות לקריאה הזו. האמונה שמיליוני פליטים יכולים לקום יום אחד ולשוב לישראל, מטרפדת מראש כל ניסיון להגיע להסדר.

כשערבים אזרחי ישראל מכנים את עכו "עיר בצפון פלסטין", אני מבין, בעצב, שהסיכוי שחלון ההזדמנויות לשלום ינוצל, בזמן המועט שנותר עד סגירתו (הדמוגרפיה הופכת את ישראל מדי שנה לדתית וקיצונית יותר), אינו גבוה. חבל.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: palestinian-israeli peace process, occupied territories, jewish diaspora, israeli-palestinian negotiations, israeli-palestinian conflict, history, green line, 1967 borders

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept