ישראל פולס

אריק איינשטיין: שם נרדף לישראליות

p
המחבר
בקצרה
היו בו אין ספור צדדים וגוונים, קצת מכל דבר, אבל התמהיל הסופי היה נדיר ביופיו. פרידה מהמגדלור של המוסיקה הישראלית, זה שעם מותו משהו מת בתוך כל אחד מאיתנו.מהישראליות הותיקה 'רק איינשטיין נשאר, כמו אנדרטה רבת הוד, מרוחקת, קשה להשגה, כמעט מסתורית'.

 

איך אפשר להסביר לאנשים שאינם ישראלים מי היה אריק איינשטיין? איך אפשר בכלל לעכל את העובדה שאריק איינשטיין "היה", בלשון עבר? איך אפשר לתרגם אותו לאמריקנה? 

האם הוא היה סוג של ברוס ספרינגסטין? לא. ברוס הוא "הבוס". איינשטיין היה ההיפך מבוס. איש צנוע, עניו, ביישן עד אימה, למעלה מעשרים שנה הסתגר בביתו, פרש מהופעות ב-1981, הלך והתרחק, הלך ונעלם, כמו לוויין שאיבד כיוון והפליג לריק הגדול שבחלל. ועדיין, במין פרדוקס מוזר, הוא נשאר עוגן בלתי מעורער, מגדלור ברור ויציב של המוסיקה הישראלית, הישראליות בכלל, ארץ ישראל ההיא, של פעם, לא של אדמה מקודשת, אלא של חיים, של יצירה, של הומור מבויש, של אנשים.

האם הוא הפרנק סינטרה שלנו? ממש לא. סינטרה היה חלקלק, איינשטיין היה מחוספס. האם הוא היה ג'ון לנון? לא ממש. לנון היה אגוצנטרי, ממוקד בעצמו, מסובך ומתוחכם. איינשטיין, בדיוק ההיפך. התייחס לעצמו בקלילות, לא לקח את עצמו ברצינות, נטול גינונים או פוזות כלשהן, חף מפאתוס, מתרחק מפוליטיקה כמו ממגיפה. 

אז אולי הוא דילן הישראלי? לא בדיוק. דילן אף פעם לא הגדיר במדויק את כל האומה האמריקאית. איינשטיין כן. מאז שהופיע על הבמות לראשונה, ב-1958, ועד יומו האחרון, איינשטיין היה שם נרדף לישראליות, באשר היא. למרות שבשני העשורים האחרונים הישראליות עצמה כבר לא מה שהייתה פעם. הדמוגרפיה, החזרה בתשובה, הכיבוש המתמשך, השינוי ממדינה קטנה ונצורה, אנדרדוג קלאסי, לאימפריה אזורית שאננה ובוטחת, כל אלה לא השאירו הרבה מהפנים הישראליות של פעם. רק איינשטיין נשאר, כמו אנדרטה רבת הוד, מרוחקת, קשה להשגה, כמעט מסתורית. 

למרות התרחקותו, למרות שבשנים האחרונות לא הצליח להקליט מוסיקה סוחפת, למרות הכל, הוא היה ונשאר זה שאין בלתו, זה שמעמדו לא יתערער בשום מקרה, אף פעם, כל עוד הוא איתנו.

ובכן, הוא כבר לא איתנו. הוא לא היה ברוס, או פרנקי, או לנון, או דילן, אריק איינשטיין היה משהו אחר לגמרי, אקזמפלר עצמאי, כוכב על שהתנשא בקלילות מעל שאר הנוף ללא מאמץ, מבלי שביקש זאת לעצמו. כריזמה שקטה, מלטפת. הומור נדיר, ענווה טבעית, קול עמוק, נמוך, חף מצרימה כלשהי. גבר גבוה, יפה תואר, ספורטאי מצטיין. 

נולד, גדל וחי ב"תל אביב הקטנה", רוב מוחלט של חייו עברו עליו בתוך קילומטר מרובע אחד במרכז העיר. על הקילומטר הזה הוא רבץ, ככל שחלף הזמן יצא פחות, התהלך פחות, התקפד בבית, השתבלל, סירב בעקשנות להופיע, כמעט לא התראיין, עד שנדם.

בצעירותו היה אלוף ישראל בקפיצה לגובה. אחר כך שיחק כדורסל, הדף כדור ברזל. מאותן שנים ועד יומו האחרון היה אוהד ספורט מושבע, קנאי אמיתי, כזה שזוכר כל פרט, כל תחרות, כל אליפות, ארכיון מהלך של טריוויה לא נחוצה לכל מה שקשור בספורט. אתלטיקה, שחיה, טניס, וכמובן כדורגל

איינשטיין היה גדול האוהדים של הפועל תל אביב בכדורגל, מותג ישראלי ותיק, חבול, סמל של שלטון מפלגת העבודה, תל אביב האדומה, קבוצה שלא גרמה לאוהדיה יותר מדי נחת לאורך השנים, ומצד שני, העובדה הזו הפכה אותה לאהובה עוד יותר. איינשטיין התחבר באופן מופלא לגנטיקה של הפועל, ללוזריות המסוימת שלה, לגורל האכזר של אוהדיה. 

כמה משיריו הפכו להמנוני הקבוצה, שורות כמו "הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב", או "הנה הם באים, השדים האדומים", וכמובן "החולצה האדומה", הרי כבר בילדותו הזהירו אותו ש"החולצה האדומה היא לא מציאה", ועדיין הוא לבש אותה בגאווה, בשמחה, בהשלמה.

היו באיינשטיין אין ספור צדדים וגוונים. הוא שר בלהקת הנח"ל, להקה צבאית שהיא מותג בזכות עצמו בהיסטוריה של הזמר העברי. הוא השתתף בכמה מההרכבים הכי מוצלחים בשנות השישים והשבעים, הוא היה חלוץ הרוק הישראלי, הביא על הכתפיים את המוסיקה הזו לארץ הקודש, הצית את הלהבה, נשא את הלפיד ואחר כך העביר אותו לאחרים. 

הוא היה אליל נערות, בעיקר בזכות הגובה, יפה התואר והמבט המצועף, שמקורו בכלל בקוצר ראיה קשה. כזה היה איינשטיין. הכל קרה לו במקרה, "והוא בכלל לא ידע שהוא כזה". 

הוא היה אליל ילדים וחתום על כמה משירי הילדים וקלטות הילדים הכי מרגשות שלנו. והוא היה, כמובן, הכהן הגדול של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, כשמה של סידרת תקליטים שהוציא, סידרה בת אלמוות בה חזר איינשטיין לצלילים הישנים ההם, מימי הקמת המדינה, למוסיקה המלודית עם ההשפעה הרוסית, למילים המרגשות של משוררים גדולים (וגם שלו עצמו). 

הוא היה מרדן, הוא היה יכול להיות מהפכן זועם ("שיר שחלמתי על פראג", ששר ב-68', אל מול הטנקים הסובייטים הרומסים את הבירה הצ'כית), הוא היה הולל ופרחח בחבורת "לול", יחד עם אורי זוהר, צבי שיסל ורבים אחרים, שהפיקה כמה מהקלאסיקות הקולנועיות והטלוויזיוניות החשובות ביותר של המוסיקה והקולנוע הישראלי בשנות השישים והשבעים.

הוא היה הכל. הוא חתום על מאות שירים, עשרות תקליטים, כמעט כל אחד מהם הפך לנכס צאן ברזל תרבותי ומוסיקלי של הישראליאנה באשר היא. 

בסוף, היה בו קצת מכל דבר, קמצוץ מפה, רמז משם. התמהיל הסופי היה נדיר ביופיו, מרטיט ברגישותו. את כל הדברים האלה הוא עשה ללא מודעות עצמית כלשהי, כאילו הוא מתנהל בנחת, משתדל לא להפריע לנו, לא להיות עלינו לטורח. כך גם הלך מאיתנו. מפרצת באבי העורקים, אשפוז מהיר ומוות תוך שעה. בלי לסבול יותר מדי, בלי לדעוך, בלי לגסוס. היה, ואיננו עוד

האבל שהשתרע על ישראל ברגע בו נודע הדבר, מזכיר מאוד את האבל וההלם לאחר רצח רבין. גם הזירה הייתה דומה. אותו בית חולים בתל אביב, אותה הודעה עצובה. אצל רבין היה זה ראש לשכתו, איתן הבר. אצל איינשטיין היה זה מנהל בית החולים, פרופ' גבי ברבש. 

בשני המקרים, באופן ספונטני, התעטפנו כולנו בקדרות. איינשטיין מת, ומשהו מת בתוך כל אחד מאיתנו.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: soccer, music, israelis, culture, artists

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept