ישראל פולס

תשע שנים למותו: מה (או מי) הרג את יאסר ערפאת?

p
המחבר
בקצרה
החוקרים השווייצרים שבודקים את נסיבות מותו של יו"ר הרשות לשעבר מיהרו לפרסם מסקנות ביניים חלקיות – ובמקום לספק תשובות, רק חיזקו את סימני השאלה.

חודש וחצי לפני מותו, בסוף 2004, פגשתי את יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. באתי לקיים עמו ראיון לטלוויזיה הישראלית אחרי חודשים רבים שבהם היה נצור במתחם, שחלקים רבים ממנו נהרסו לאורך אותה תקופה על ידי דחפורים של צה"ל. ההריסה ההדרגתית של המבנה, שלב אחרי שלב, נועדה להמחיש לערפאת שקצו הולך ומתקרב בכל פעם שפלסטינים עשו פיגוע טרור בישראל.

ראש הממשלה אריאל שרון שנא את ערפאת. הוא נהג לכנותו "הכלב במוקטעה", וייחל למותו בכל מאודו. מה שעמד בין שרון למתן אור ירוק לחיסול ערפאת היו הנשיא ג'ורג' בוש הבן, הקהילה הבינלאומית, ובעיקר ההערכה של קהילת המודיעין שחיסול יו"ר הרשות הפלסטינית ילהיט עוד יותר את האינתיפאדה העקובה מדם שהתרחשה באותן שנים. שרון בחר לכלוא את ערפאת במתחם הממשלתי ברמאללה, ולהשפילו כמה שרק היה אפשר. ראש ממשלת ישראל האמין שערפאת אינו רק האחראי לפרוץ סבב האלימות, אלא גם פעל כדי לעודד את ההתקוממות, את ההסתה ואת פיגועי ההתאבדות שהטילו אימה על אזרחי ישראל.

זו הייתה הסיטואציה שבה פגשתי את ערפאת. הוא היה חולה, עייף והוזה. הוא נראה רזה, ואני הנחתי תחילה שימי המצור ברמאללה נראו על פניו ונתנו את אותותיהם על גופו הצמוק. הוא לבש את מדיו האפורים והיה מעוטר מכף רגל ועד ראש במדליות ואותות ניצחון, משל היה מצביא של מעצמה צבאית גדולה. בצד עמדה מיטת הברזל שבה ישן. המראה שלו היה מעורר רחמים. הוא המשיך לדבר בפאתוס על "ברית האמיצים" שכרת עם יצחק רבין באוסלו, כשתפאורת ההריסות מסביב וריח האפר באוויר היו שרידים של מלחמה ולא של שלום.

אחרי ארבע שעות בלשכתו, התרשמי שיו"ר הרשות איבד את תחושת הזמן והמציאות. הוא צהל כילד כשמוחמד דחלאן הביא לו מרצועת עזה מגש עוגות בקלאווה שאהב, מחנות ממתקים שנקראה על שמו, ערפאת. הוא הזמין אותנו, את צוות הצילום ואותי, לארוחת ערב קלה: פיתות, גבינה רזה ולקינוח הוגשה הבקלאווה שהביא דחלאן. מישהו לחש לנו שהוא אוכל אוכל קל כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לאכול יותר מזה. הוא אינו מעכל את מה שהוא אוכל, הסביר לנו.

חודש וחצי אחר כך [29 באוקטובר, 2004] הוא הוטס לצרפת לבית החולים הצבאי פרסי שבו הוא מת, ומאז הסיבה למחלתו נשמרה בסוד. תיקו הרפואי של ערפאת סווג כסודי ביותר. רק יורשו אבו מאזן, רעייתו סוהא ומתי מעט אחרים ברשות הפלסטינית הורשו לעיין בו והתחייבו לנצור את תוכנו בלבם. אבל השמועות פרחו.

יש רק מחלה אחת בעידן המודרני שהחברה, מודרנית ככל שתהיה, עדיין מדביקה אות קלון על מצחם של החולים בה: מחלת האיידס. ד"ר אשרף אל-כורדי, רופאו האישי של ערפאת שהורחק מן הטיפול ביו"ר בשבועות האחרונים לחייו, סיפר בשעתו למחברי הספר "המלחמה השביעית", אבי יששכרוף ועמוס הראל, כי ידוע לו שהרופאים בפאריס מצאו נגיפי איידס בדמו של ערפאת. אולם הרופא האישי חש שהוא חייב להגן על המנהיג שמת "ממחלה לא ראויה", והסביר להם כי נגיף האיידס הוחדר לדמו של ערפאת במטרה לטשטש סימני הרעלה – שהיתה סיבת המוות האמיתית של יאסר ערפאת.

פרופ' גיל לוגסי, נשיא איגוד ההמטולוגים בישראל, טוען שכל הסימנים למחלתו של ערפאת העידו כי לקה בווירוס הכשל החיסוני האנושי (HIV). בשיחות סגורות שלא לציטוט ולא לייחוס שמעתי מפי בכירי הרשות הערכה דומה.

על הרקע הזה ניתן להבין כמה אהבו לשמוע ברשות הפלסטינית את ממצאי תחקיר רשת אל ג'זירה [יולי 2012] בסוגיית מותו של הראיס. בתחקיר נטען כי בבגדיו של ערפאת, בכובעו ובמברשת השיניים שלו נמצאו עקבות לחומר הרדיואקטיבי פולוניום 210 - דבר המוכיח לכאורה שישראל הרעילה אותו. הנה לפתע התקבל, דווקא מהרשת השנואה כל כך בגדה, חיזוק לדבר שכולם רצו להאמין בו: ערפאת לא מת ממחלה שיש עמה קלון, אלא כי אריאל שרון נתן הוראה לחסלו.

אותם בכירים פלסטינים שאישרו באוזני קודם לכן את קיומם של תסמיני המחלה, אימצו מיד את מסקנות התחקיר ואמרו בהקלה רבה: "ידענו כל הזמן שהראיס לא מת מוות טבעי, שרון חיסל אותו כפי שחיסל את אחמד יאסין, ולכן הוא נחשב שאהיד". הפולוניום 210 הפך רטרואקטיבית את מותו של ערפאת למוות בכבוד, מות קדושים.

בצד הישראלי לעומת זאת, שר הביטחון בממשלת שרון, שאול מופז, לא מאשר ולא מכחיש את הטענה שערפאת מת מוות לא טבעי. גם בכירים אחרים מאותה תקופה, ראש אמ"ן לשעבר אהרון זאבי פרקש, וראש יחידת המחקר של אמ"ן, יוסי קופרווסר, טענו וטוענים גם היום שערפאת מת ממחלה קשה ולא מוסיפים שום פרט נוסף.

כמעט תשע שנים שהדיון בנסיבות מותו של יו"ר הרשות לשעבר מושך שמועות, אגדות, גרסאות וגרסאות סותרות. בראש הדוחפים לאשש את דבר הרעלתו של הראיס עומדת רעייתו סוהא. היא זו שהעבירה את חפציו לאל ג'זירה, והיא אף שכרה צוות חוקרים שווייצרים לבצע בדיקה של ממצאי התחקיר – שחלקים ממנה התפרסמו השבוע וחזרו על אותן מסקנות. אולם בעוד התחקיר אל ג'זירה היה ראוי והעלה שאלות רבות שיש לתת עליהן את הדעת, הממצאים החלקיים שפירסמו החוקרים משווייץ מעלים את החשד שמדובר במסקנות פוליטיות ונמהרות.

גופתו של ערפאת הוצאה מהקבר בהוראתו של אבו מאזן ב-27 בנובמבר 2012, כדי לנסות לתת מענה מדויק יותר לחשדות. בדיקת הדגימות מגופתו וניתוחן עדיין לא הסתיימה, ולא ברור אם גם בתום התהליך תינתן תשובה חד משמעית. מה האיץ בחוקרים למהר ולפרסם ממצאים חלקיים ולא חדשים הנוגעים, שוב, רק לחפציו של ערפאת? אולי זו סתם תאוות פרסום, אולי סיבות פוליטיות ואולי לחץ נוסף שהפעילה רעייתו של הראיס לקראת יום השנה לציון תשע שנים למותו.

מי שקורא בעיון את ממצאי חוות דעת החלקית שפורסמו בכתב העת הבריטי לנסט, וצוטטו בהרחבה בגרדיאן הבריטי, מבין דבר חשוב נוסף. החוקרים השווייצרים מתקשים להוכיח שהרעלה הייתה סיבת המוות של ערפאת. הם מודים שלערפאת היה גידול בבטנו ואינם מדברים על HIV. המלה החוזרת שוב ושוב בדוח שפירסמו היא "אפשרות": "הממצאים עשויים לתמוך באפשרות שערפאת הורעל". האם ישנה עדות חותכת כזאת? לא, זו רק אפשרות. האם אריאל שרון ייחל כל כך למותו של יו"ר הרשות עד שהחליט לחסל אותו למרות ההתנגדות הבינלאומית? גם זאת אפשרות. חבל שהחוקרים השווייצרים לא המתינו בסבלנות לממצאים הסופיים, מה שהיה נותן לבדיקה שלהם תוקף מקצועי ורציני יותר.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: yasser arafat, suha arafat, palestine, israel, assassination, ariel sharon, al jazeera

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept