ישראל פולס

במקום לדחות את נאום רוחאני, על ישראל לדרוש מעשים

p
המחבר
בקצרה
גם אם הרוח החדשה מטהרן נועדה רק למשוך זמן בתוכנית הגרעין, התגובה הישראלית האוטומטית להחרים את האיראנים ולזלזל בהם צריכה להשתנות.

מייקל דוראן, חוקר ומומחה ליחסים בינלאומיים, חבר לשעבר במועצה לביטחון לאומי בממשל בוש הבן, נדרש השבוע באירוע פומבי בוושינגטון ב-23 בספטמבר, לשאלה אם הטון החדש מאיראן אכן מבשר על עידן חדש באזור. דוראן סיפר על "הניסיון האיראני" שחווה על בשרו, בימים שאנשי צוותו של הנשיא בוש התמודדו עם אותה סוגיה: האם פני טהרן לשלום ופשרה, או שמא זוהי רק אחיזת עיניים.

דוראן סיפר כיצד התחילו להגיע מסרים משליחים במדינות אירופה ועיתונאים שונים ורבים שהטיחו בממשל בוש בעקשנות, שהאיראנים רציניים והם מעוניינים לדבר ולפתור הכל בדרכי שלום. התקופה היתה תקופת נשיאותו של מוחמד חתאמי. כל מביאי הבשורות והמסרים, הוסיף דוראן בתיאורו, האיצו בממשל בוש לפתוח ערוץ חשאי עם טהרן, כי להערכתם האמריקאים יופתעו מאוד עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת.

דוראן נזכר בישיבה עם הנשיא בוש, ששאל עד כמה המסרים הם רציניים, ואיך ניתן להעמיד אותם במבחן. ההצעה החכמה היתה של אליוט אברמס, בכיר במועצה לביטחון לאומי שהיה מופקד בשעתו על עניני המזרח התיכון. הצעתו היתה להעביר מסר נגדי לטהרן, שאם תעשה מעשה שיוכיח כוונות טובות ורצינות, ארה"ב תשהה את הצעות הגינוי והתהליכים נגדה במועצת הביטחון של האו"ם. ואז, סיפר דוראן, נאלמו האיראנים דום. "יותר לא שמענו לא מהם, וגם לא מהאירופאים שניסו לתווך."

האם הסיפור מתקופת חתאמי יכול להעיד גם על המהלך האיראני הנוכחי? אולי, אבל המסקנה היא אותה מסקנה: לא לנקוט סרבנות אוטומטית ולבטל את המילים הפייסניות, כפי שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא לבקש למלא אותן גם במעשים. כמו הדוגמה הבאה שהעמידה את רוחאני במבחן המעשי הראשון שבו הוא כשל.

מעל בימת העצרת הכללית של האו"ם, שיגר הנשיא האיראני מסר לאובמה שנאם לפניו: "אנחנו יכולים להגיע למסגרת ליישוב חילוקי הדעות ביננו על בסיס של כבוד הדדי והכרה בעקרונות החוק הבינלאומי". כולם המתינו לפגישה וללחיצת יד ביניהם, שתיתן לטון הפייסני ביטוי מעשי. אולם ברגע שנדרש לעשות צעד מוחשי קדימה, רוחאני לקח צעד אחורה – הוא לא הושיט יד לאובמה, ולא נתן הזדמנות לעבור ממילים לצעד ראשון של דיאלוג.

רוב הפרשנים תיארו את נאומו של חסן רוחאני כפייסני. אולם תגובת נתניהו היתה כי מדובר ב"נאום ציני מלא צביעות". הוא הוסיף, כי "טוב שמשלחת ישראל לא ישבה באולם, בכך היתה ניתנת לגיטימציה למשטר שלא מכיר בקיומה של השואה ומכריז בפומבי על רצונו למחוק אותה."

זמן קצר אחרי שפורסמה תגובת נתניהו, התראיין רוחאני לכריסטיאן אמנפור ברשת CNN, ואמר באופן ברור ולא מתחמק: "אני יכול לומר שכל פשע שבוצע בהיסטוריה נגד האנושות, ובכלל זה הפשע שביצעו הנאצים כלפי היהודים, ראוי לגינוי." אמירה שהיתה בה גם התרסה וגם ביקורת גלויה על קודמו בתפקיד.

אבל נניח שראש הממשלה צודק בגישתו העקבית, שלפיה לא משנה דבר, לא משנות מלים מפייסות, טון דיבור או חיוכים, ומדובר אך ורק בניסיון להרוויח זמן בתוכנית לייצור נשק גרעיני. גם אז, היחס התקשורתי של ישראל לאחמדינג'אד הוא כבר נשק מיושן במלחמה על דעת הקהל מול הנשיא האיראני החדש. מותר ורצוי שראש ממשלת ישראל יישאר ספקן וחשדן, ושידבק בעמדתו להסיר את איום הנשק הגרעיני שמפתחת טהרן. אבל כדי להמשיך באותה אסטרטגיה עליו לשנות טקטיקה ולהתאים אותה ליריב החדש.

"אל תהיה צודק, היה חכם" – קובע הפתגם המוכר. ובמקרה של נתניהו צריך לומר, גם אם הוא צודק, עליו להיות חכם. המשותף לאובמה ולבוש הוא ששניהם נמנעו מלדחות על הסף את "המוזיקה החדשה" שמגיעה מאיראן, ולא מיהרו לטעון אז והיום שמדובר בזיוף ובניסיון הונאה. שני הממשלים היו חכמים מספיק כדי לקבל את הטון החדש – ובמקביל לדרוש מעשים כדי להוכיח את אמינותו. אם נתניהו רוצה להמשיך את מלחמתו בגרעין האיראני, ולא להישאר בדד על מגדל של שן, עליו להשתמש בטרמינולוגיה המתאימה לעידן רוחאני ועדיין, להישמע ולהיראות עדכני.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: us-iranian relations, un general assembly, mohammad khatami, mahmoud ahmadinejad, iranian threat, iranian nuclear program, holocaust, hassan rouhani, gulf war, george w. bush, barack obama

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept