עשרים שנה אחרי טקס החתימה על הסכם אוסלו, שנערך ב-13 בספטמבר 1993 בבית הלבן, אין למצוא בישראל לא כיכר קטנה, ואפילו לא סימטה צדדית, הנושאות את השם "הסכם אוסלו". מעטים, אם בכלל, מוצאים לנכון לחגוג, או סתם לציין, את יום השנה להסכם. הטרור הפלסטיני והימין הישראלי הצליחו להפוך את תמונת לחיצת היד של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וראש הארגון לשחרור פלסטין, יאסר ערפאת, במדשאת הבית הלבן לזיכרון מגונה. האירוע המכונן שבו ערפאת קיבל את ישראל כמדינה לגיטימית, נהפך למתחרה הראשי של "יום הכיפורים" בטבלת המחדלים הלאומיים.
בספרו החדש "1973 - הקרב על הזיכרון" (הוצאת שוקן), כותב גדעון אביטל-אפשטיין, כי "כל מי שהיה כאן ביום הכיפורים ב-1973 זוכר היכן היה ומה היו מעשיו, אך בערים אין, לצד רחוב ששת הימים, את רחוב מלחמת יום הכיפורים או רחוב החווה הסינית." גם ביום הכיפורים 2013 (תשע"ד), ארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נדמה כי הפצע טרם הגליד. לא רק מבחינתם של אלפי חיילים, שצפו בחבריהם נופלים בקרב, אלא בתודעה הלאומית. מלחמת יום כיפור יצרה טראומה קיבוצית. צמד המילים "יום הכיפורים" הפך לשם נרדף למחדל ורשלנות שסופם תבוסה מבישה. זיכוי של אישיות בכירה בבית-המשפט מכונה "יום הכיפורים של הפרקליטות". אסון השריפה ביערות הכרמל נחשב ל"יום הכיפורים של שירותי הכבאות". אפילו הפסד מביש של נבחרת כדורגל לקבוצה נחותה, רמז לדימוי של הצבא המצרי, זוכה במדורי הספורט לכותרת "יום הכיפורים של הכדורגל הישראלי."
