ישראל פולס

כבר לא דוד: על מדינת ישראל כגוליית

p
המחבר
בקצרה
ספרו החדש של העיתונאי מקס בלומנטל, המיועד לקהל האמריקאי, מתאר את החברה הישראלית כסדום מודרנית שמתעקשת לשמר את דמותה כקורבן.

בכל פעם שתדבר על ישראל עם אמריקאי יהודי תגיע לאותה נקודה. השיחה תיפתח בישראל, אך רק לעתים נדירות היא תסתיים שם. כמעט תמיד היא נגמרת ב"הם". באמירה זו פותח פיטר ביינרט את מאמרו הארוך שפורסם לאחרונה בניו יורק רביו אוף בוקס, תחת הכותרת "The American Jewish Cocoon".

"הם" זה כמובן הפלסטינים, אותו גוף מונוליטי, חסר זהות מובחנת ופנים, המשמש בפי המתנצחים מענה אולטימטיבי לכל ביקורת נגד ישראל. "הם" מלמדים את ילדיהם לשנוא ולהרוג, "הם" אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, ומדוע "הם" אינם מבקרים את החברה שלהם כפי שעושים הישראלים?

למוד ניסיון, החל ביינרט להימנע מלענות על שאלות וטענות העוסקות ב"הם". במקום זאת, הוא מציע לבני שיחו להתכבד ולהפנות את טענותיהם לפלסטינים עצמם. לרוב, הוא יודע, תהיה זו נקודת הסיום של השיחה. אמריקאים יהודים אינם מכירים פלסטינים ואינם מעוניינים בשיח עם פרטים ממשיים מתוך ההמון המדומיין.

הכללים של ארגון הסטודנטים היהודים "הלל" מקשים על הזמנת מרצים פלסטינים לדבר בקמפוסים; 350 אלף בני הנוער שהנעימו את זמנם בארץ הקודש במסגרת סיורי "תגלית" אינם מבקרים בערים פלסטיניות בגדה המערבית; העיתונות היהודית סגורה כמעט לחלוטין בפני כותבים פלסטינים; מבין יותר מ-200 הדוברים שהשתתפו בפאנלים השונים בכנס השנתי האחרון של איפא"ק, רק שניים היו פלסטינים. בשבוע שעבר הזכרתי כאן, שאפילו לארגון היהודי הליברלי ג'יי סטריט יש מחשבה שנייה על התנגדותו ב-2011 להטלת וטו אמריקאי במועצת הביטחון על החלטה בגנות מפעל ההתנחלויות.

על רקע זה מתבלט במיוחד "גוליית", ספרו של העיתונאי העצמאי והבלוגר האמריקאי-יהודי מקס בלומנטל, היוצא לאור בימים אלה בהוצאת ניישן (גילוי נאות: הוצאה זו פרסמה גם את המהדורה האנגלית של ספרי "אדוני הארץ", שנכתב במשותף עם עדית זרטל. לבקשתם כתבתי כמה מלים לכריכתו האחורית של הספר). בשונה מרוב היהודים - אמריקאים או ישראלים - בחר בלומנטל לצאת ממחוזות הנוחות, ולהגיע אל שטחי המריבה ולחקור בעצמו את השאלות הבוערות. ואכן, עיקר כוחו ועניינו של בלומנטל הוא בנעשה בשטח, ובאנשים החיים ופועלים בו, הרחק מ"תהליך השלום" וטרקליני הדיפלומטיה.

"גוליית" מתאר דיוקן של סדום מודרנית, חברה שכבר מזמן איננה "דוד יפה עיניים," אך מתעקשת לשמר את דמותה כחלש וכקורבן. בלומנטל מצביע על השימוש המניפולטיבי שהישראלים עושים בזיכרון השואה, במטרה לעצב תודעה קולקטיבית, לחזק את לכידותה הפנימית של החברה ולהסתגר מול עולם הנתפס כמאיים ושוחר רע.

הוא מתמקד בתקופה הנפתחת בדצמבר 2008, עת תקפה ישראל את עזה במסגרת "מבצע עופרת יצוקה." הוא מתאר את המתחולל בישראל ובפלסטין בעת כהונתה של ממשלת נתניהו הקודמת. בלומנטל צולל למעמקי החברה הישראלית בשנים האחרונות, לאווירה השלטת בה ולפרטים היוצרים אותה. בין השאר הוא מספר על בני נוער ישראלים שמשתתפים בהריסת כפר בדואי כחלק מ"מחנה קיץ" רווי לאומנות ושנאה, על מעצר מפגינים המוחים נגד המלחמה בשם "שמירה על שלום הציבור" (אורוול לא היה מנסח את זה טוב יותר), ועל חלוקה והפרדה אתנית קבועה ומפלה.

התקשורת המקומית מוצגת כמשתפת פעולה מרכזית בהבניית תודעה כוזבת, בהביאה את הודעות דובר צה"ל כעובדות מוצקות ואמת מוחלטת, מבלי לדרוש הוכחות לנתונים שהוא מספק לה. בלומנטל אינו חס גם על אלה שאינם חלק מקואליציית הימין. אצבעו המאשימה מופנית כלפי מחנה השלום הישראלי, שבימים הראשונים של כל מבצע צבאי הוא נוהג להתייצב מאחורי הממשלה (לדוגמה מביא בלומנטל את תמיכתו של יו"ר מרצ הקודם, חיים אורון, בשלביו הראשונים של מבצע "עופרת יצוקה").

מקומם של צדיקיה של סדום אינו נפקד מהסיפור המדכדך, אם לא מוקצן, של בלומנטל. הם מגולמים בדמותם של פעילים צעירים הנמצאים בשולי החברה הישראלית ואף מחוצה לה, ושל חברי הוועדות העממיות הפלסטיניות. חרף האמצעים הדרקוניים המופעלים נגדם, הם דבקים בפעולות של התנגדות לא אלימה לכיבוש. מעל כולם מרחפת דמותו של "הנביא", כפי שמכונה פרופסור ישעיהו ליבוביץ', בפרק המוקדש לו ולתחזית האפלה שלו אי-אז ב-1967, באשר לכיוון אליו הלכה החברה שאותה מתעד בלומנטל.

קהל היעד המוגדר של הספר הוא הציבור האמריקאי. כבר בפתיח כותב בלומנטל כי הוא מבקש להראות להם "עבור מה הם משלמים, את העובדות כפי שהן כיום, בדרך שאינה מיופה ומכובסת, ללא סנטימנטליות או נוסטלגיה."

עבור הקורא הישראלי הבקיא, זה המכיר את העובדות שמביא בלומנטל ואף מכיר בהן, גם אם אינו שותף מלא למסגורן החד או לחלק ממסקנותיו, טמון חלק ניכר מכוחו של הספר באפקט ההזרה, הנוצר באופן טבעי כאשר כתב זר מתאר את מציאות חייך וסביבתך שלך. כך, כמו מתוך תמונת תבליט, עולים ומודגשים פרטים שהעין המקומית התרגלה אליהם עד שחדלה מלהבחין בקיומם.

תמונת הסיום של הספר מתרחשת בדירה ניו יורקית שבה מכונסים ישראלים צעירים, גולים מרצון שנואשו מהמאבק לשינוי החברה שבה גדלו. אלה צעירים תאווי חיים וצדק, החשים שהפסידו במערכה ובוחרים לנטוש אותה. אקורד סיום זה מגביר אולי את קולו של פעמון האזהרה שבו מצלצל בלומנטל, אך מפתה יותר לראות דווקא בכותב עצמו את מייצגו של דור חדש, אמריקאי יהודי, דור שחש קרבה לישראל ולישראלים, מבלי שהדבר יכהה את עיניו. אחרי הכל, התבוננות אל תוך המציאות והכרתה, ללא כחל וסרק, יכולה להועיל לנו מאוד. 

נמצא ב: yeshayahu leibowitz, palestinians, palestinian-israeli conflict, palestine, j street, israeli occupation, israel, holocaust, benjamin netanyahu, aipac

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X