בשקט בשקט, מתחת לרדארים המכוונים לעבר סוריה, מתנהל לו עולם מקביל שרוחות המלחמה עדיין לא מורגשות בו. עד לפני כמה שבועות שוכני העולם הזה לא החליפו מלה. שררו ביניהם נתק ומחלוקת, והם הציבו זה לזה תנאים כדי לחזור ולדבר. בסוף מחלו על כבודם, התרצו, ומאז הם מדברים ומדברים – מבלי שדבר יסיט אותם מהעניין שלשמו הם נפגשו.
הם אינם מתרגשים משמועות עיקשות על מלחמה קרובה ומקואליציות שנרקמות בין צבאות מסביבם. דיבורים על שימוש בנשק כימי ועל מאות טילים מדויקים המכוונים אליהם אינם מטרידים אותם, או משבשים את סדר היום שלהם. אפילו תקרית אלימה שהתרחשה קרוב מאוד למקום כינוסם - ושבימים אחרים היתה גורמת להתנגשות חזיתית ביניהם - לא הזיזה להם יותר מדי, והם המשיכו בשלהם. רואי השחורות והספקנים שצפו להם ימים בודדים או שעות עד לרגע הפיצוץ, עומדים כעת נפעמים: העולם כמרקחה, וציפי לבני וסאיב עריקאת מתעקשים לדבר על שלום.