בסתיו 1993 התוודעתי לראשונה כעיתונאי ישראלי לסוגיית האסירים הפלסטינים. במשך שנים עד אז ראה הציבור בישראל את מי שהוגדרו כמחבלים רק בצילומים יזומים של מערכת הביטחון הישראלית, שהתירה לצוותי טלוויזיה לבקר בבתי הכלא, או בעת מתן גזרי דין בבתי משפט צבאיים – שברוב המקרים היו עונשי מאסר עולם. רק אחרי החתימה על הסכם אוסלו ראיתי אסיר פלסטיני מקרוב, פנים מול פנים, בלי כאפייה שהסתירה את פניו. בן אדם.
זה היה סופיאן אבו זיידה, שמאז הפך לחבר קרוב. הימים היו ימים של אושר ותקווה. מי שהוגדרו במשך שנים כמחבלים, רוצחי ילדים ואזרחים, הפכו בעלי ברית לתהליך קשה ומורכב להשבת האמון בין הצדדים אחרי מאה שנים של אלימות. גם בקרב הפלסטינים שררה אז תחושת אופוריה. שחרור האסירים נתפס ברשות הפלסטינית, שעשתה אז את צעדייה הראשונים, כחילופי שבויים השבים לביתם בסוף המלחמה.