ביום שבו הסתיימה שנת הלימודים השבוע [תחילת יולי] נסעתי עם בני בן ה-9 לחוף הים. הים סער באופן חריג לימות הקיץ החמים, הגלים היו גבוהים, ועל סוכת המציל התנוסס דגל אדום המורה למתרחצים לנקוט משנה זהירות. "אם תראה גל גדול, היכנס מתחתיו. תן לו לחלוף מעליך ואל תתנגש בו, אל תיתן לו לחבוט בך כי זה מסוכן", הסברתי לו. לרגע לא הורדתי את עיני מתנועותיו של בני במים הגועשים. בכל פעם שהגיע גל שאיים לשטוף אותנו בעוצמה, שנינו צללנו מתחתיו וצלחנו את זרם המים שחלף וקצף מעל ראשינו כסערה.
אני נדרש לאנלוגיה הזאת למראה תמונות הסערה המדהימות המגיעות מערי מצרים, ובעיקר מקהיר. מיליונים שוטפים בימים אלה את כיכר תחריר. אין בעולם מזרחן, היסטוריון, מדינאי או גנרל אחד שיכול לנבא מה ילד יום ולאן תלך מצרים בעתיד הקרוב והרחוק. מי יכול היה להעלות על דעתו ששנה אחת בלבד אחרי ניצחונם ההיסטורי בבחירות של האחים המוסלמים, וכינונה של דמוקרטיה אחרי עשרות שנות שלטון יחיד במדינה, תתמלא כיכר תחריר שוב במיליוני מפגינים המבקשים לשחזר את הישג סילוקו של מובארק - ובעוצמה גדולה הרבה יותר.