המאמצים הכבירים שההנהגה החדשה של מצרים, הצבאית והפוליטית, משקיעה במאבק על האופן שבו תוגדר הדחתו של מוחמד מורסי - הפיכה צבאית או מהפכה עממית - החזירה אותי לספרו של גמאל עבד אל נאצר מ-1955, "הפילוסופיה של המהפכה". בדרך שסללה שדרת הקצינים החופשיים שתיכננו וביצעו את ההפיכה ב-1952, הלכה מצרים יותר מיובל שנים. פה ושם נסלל נתיב נוסף או מעקף כדי להתמודד עם השינויים שהזמן הביא עמו, אבל התשתית הרעיונית נותרה ללא שינוי: הצבא מעל הכל.
קציני הצבא שנשארו בתפקידים בכירים בשלטון המצרי לאחר הפלתו של חוסני מובארק, הם הכוח המשמעותי ביותר כיום במצרים. בכל מדינה מודרנית הצבא הוא זרוע הנתונה למרותה של ההנהגה האזרחית של המדינה, אך לפי שיטת הממשל שיצרו עבד אל נאצר ונשיאי מצרים שבאו אחריו מאותה שדרה צבאית, סאדאת ומובארק, הקצינים הם הכוח העליון בארץ הנילוס. להם נתונה הסמכות העליונה להחליט מה טוב ומה רע, ומה הדרך הנכונה לעתידה הצבאי והפוליטי של מצרים.