לשם שינוי, לפלסטינים הייתה סיבה לחגוג. התפרצות השמחה בערים הפלסטיניות בעזה ובגדה בעקבות נצחונו של מוחמד עסאף בן ה-23 מח'אן יונס בתחרות "ערב איידול", הייתה חסרת תקדים. גיבור לאומי חדש נולד לפלסטינים. וההמונים, שצפו בזכייתו מעל גבי מסכי ענק שהוצבו בחוצות, היו באקסטזה. בשבת בלילה (22 ביוני), מייד לאחר הניצחון בגמר שנערך בביירות, הוארו השמים בזיקוקי דינור, מאות אלפים רקדו ושרו ברחובות, ושיריו של עסאף הושמעו בווליום מחריש אוזניים שבקע מבעד לחלונות המכוניות, שעמדו תקועות בפקקי תנועה אדירים.
במובן מסויים זה הזכיר את השמחה הספונטנית שפרצה בישראל לאחר זכייתה של מכבי תל-אביב (אז עדיין קבוצה קטנה שמרביתה שחקנים ישראלים) בגביע אירופה בכדורסל (1977). אבל זה היה אפילו יותר מזה. זה היה אפילו יותר מהחגיגות שפרצו עם שובו של יאסר ערפאת לעזה (יולי 94').