ידידיה שטרן, פרופסור בעל שם למשפטים באוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, זוכר כיצד, בהיותו ילד, התהלך ברחובות תל אביב עם אביו בדרכם לבית הכנסת. הוא לבש חולצה לבנה, בדיוק כמו של אביו, והשניים צעדו בחגיגיות כדי לקבל את פני השבת. הוא זוכר כאילו זה היה היום שלהיות חובש כיפה באותן שנים ראשונות של המדינה, זה היה לגזור על עצמך לחיות בשוליה של החברה הכללית. ישראל הצעירה הפגינה את חילוניותה ואת ישראליותה, והתייחסה לדת ולחובשי הכיפה כמי שמייצגים חיים של גלות. במשך שנים חובשי הכיפה נחשבו למגזר קטן שצועד בשוליה של הציונות החילונית.
"כילד, האמנתי שזה נגזר עליי ועל החברים הדתיים שלי," נזכר שטרן, במשרדו במכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים שבו הוא משמש סגן נשיא המכון, "שהעתיד שלי יהיה קטן, כמו המגזר שאליו השתייכתי. לא היו לנו חלומות גדולים. ראינו בחילונים את אדוני הארץ ובייחוד בעיר הכי חילונית בישראל כמו תל-אביב."
