חגיגות יום ההולדת ה-90 של נשיא המדינה, שמעון פרס, החזירו אותי 20 שנה אחורה, אל שיחת הפרידה שקיימתי עמו. סיימתי עשר שנים ככתב המדיני של "הארץ" והתכוננתי לצאת לוושינגטון כראש המשרד של העיתון בארה"ב. ביקשתי מפרס, אז עולל בן 70, לנסח לי במשפט אחד מה הוא מחשיב להישגו הגדול ביותר בכל שנות פעילותו הציבורית. פרס, אז שר החוץ בממשלת רבין השנייה, ירה מיד: "תרמתי לכך שישראל חזקה מספיק כדי לעשות שלום." הבנתי מייד שהחלק הראשון של המשפט התייחס לדימונה, שם, (על פי פרסומים זרים, כמובן) יזם פרס את הקמתו של הכור הגרעיני הישראלי. את משמעות חלקו השני של המשפט - עשיית השלום - הבנתי רק לאחר שבועיים, ב-13 בספטמבר 1993, כאשר צפיתי בו וברבין לוחצים את ידו של מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, על מדשאות הבית הלבן.
כאמור, עשרים שנה חלפו מאז אותה פגישה. היום נראה כי גם "החוזק הישראלי" וגם "עשיית השלום" זה כבר לא מה שהיה פעם. תוכנית הגרעין האיראנית מאיימת לשחוק את מה שמכונה "היתרון האיכותי" של ישראל ולפגוע בביטחונה. גם מצבו של השלום איננו משובב נפש. ועם זאת, החלפתו של הנשיא האיראני מחמוד אחמדינג'אד בחסן רוחאני, והענין הגובר ביוזמת השלום הערבית, פותחים חלון לפרדיגמה חדשה: פירוז גרעיני תמורת שלום כולל. במלים אחרות, להחליף את האיום הישן בתקווה חדשה.
