בשלב הזה אין לאף אחד אפשרות לדעת מה יקרה באיראן בטווח הבינוני והארוך בעקבות בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות. רב הנסתר על הגלוי, המצב מעורפל, ואל מול כל תיאוריה מלומדת ותרחיש מנומק אפשר להציג אפשרויות הפוכות לגמרי, באותה רמת נימוק. לחיים ולפוליטיקה עוצמה משל עצמם, כפי שהוכח במזרח התיכון בשנתיים האחרונות. רוחאני אינו רפורמיסט, כל מי שבקי בנבכי הפוליטיקה האיראנית יודע את זה. הוא מקורבו של חמנאי והיה נציגו במועצה לביטחון לאומי 16 שנים רצופות, הוא יציר כפיו של שלטון האייתוללות, בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. מצד שני, הטקסטים שלו רכים, תפיסת העולם שלו משיקה בכמה אזורים לתפיסתם של הרפורמיסטים, ולכן ההגדרה המדוייקת ביותר שלו היא "שמרן לשעבר", שלא החליט עדיין על דרכו החדשה, וגם כשיחליט, יגלה שלא צפוי לו טיול אחר צהריים נעים. הוא ניצב כעת בצומת דרכים היסטורי, וצריך לבחור לאן יילך.
תובנה ברורה אחת כן נולדה מתוצאותיהן המפתיעות של הבחירות באיראן: לארגוני המודיעין במערב אין עדיין אפשרות ממשית לאתר הלכי רוח, מגמות וזרמי מעמקים בקרב עמים. אפילו המוסד הישראלי ואמ"ן, חיל המודיעין האימתני של צה"ל, על יחידת ההאזנה הענקית שלו והמיליארדים שמושקעים בשנים האחרונות בכל הקשור לנעשה באיראן, נתפסו לא מוכנים בעקבות התוצאות. לפחות עשור נוהגים ראשי מוסד ישראלים להסביר לקברניטים שלהם עד כמה נקעה נפשו של העם האיראני מההנהגה, עד כמה הצעירים באיראן, שמהווים את רוב האוכלוסייה, מתעבים את האייתוללות, עד כמה שבירות ורצוצות כרעי התרנגולת עליהן ניצב חמנאי. כך בתאוריה. אבל כשהגענו למציאות בשטח, לבחירות כלליות, לחמישה מועמדים שמרנים מול אחד שסומן כרפורמיסט, לא קם בישראל, וגם לא במערב, אף מומחה שהיה מסוגל להגיד דבר פשוט: חברים, שימו לב לאחד, חסן רוחאני. אם אני קורא נכון את השטח ואת הרשתות החברתיות, האיש הזה הולך לנצח בהליכה את השמרנים. הציבור האיראני רואה בו כתקווה האחרונה, הוא יסחוף אחריו אלקטורט ענק.