לישראל ניסיון עגום בהתערבויות "משנות משחק"

שלומי אלדר שואל האם התקיפה בסוריה, שעל פניה היא סבירה, היא גם חכמה?

al-monitor .

נושאים מכוסים

hamas, plo, imam, idf, hezbollah, damascus, assad

מאי 6, 2013

עוד לפני שידוע בבירור מה היו יעדי התקיפה המיוחסת לחיל האוויר הישראלי בסוריה ועד כמה הם הושגו, הרשו לי להעלות שאלה.

השאלה הזו עולה על סמך לקחי העבר. היא אולי נשמעת רטורית, אבל לדעתי חובה להעלות אותה בכל זאת. וזה מה שאני מתכוון לעשות כאן, במלוא הצניעות ובכל הזהירות המתבקשת. כאמור, אין לי מידע מדויק, אבל אם נכונים הפרסומים בכלי התקשורת הזרים, על-פיהם המטרה שעמדה בפני מקבלי ההחלטות בישראל הייתה למנוע איום בנשק "שובר שוויון" מצד חיזבאללה,  עולה בי התהייה הבאה:  האם גם הם שאלו את עצמם את אותה השאלה שאני עומד להעלות כאן מייד? גם היא, אגב, נוגעת לאיום קיומי. והשאלה היא כזאת:

האם זה חכם?

ובהרחבה: האם התערבות צבאית ישראלית באנדרלמוסיה המתחוללת כעת בסוריה היא צעד נבון מבחינת האינטרסים הביטחוניים של ישראל?

ספק אם באותה ישיבת קבינט מדיני-ביטחוני, שלפי "פרסומים זרים" נתנה אור ירוק לפעולה, שקלו השרים את  ההשפעה האסטרטגית ארוכת  הטווח שעלולה להיות לתקיפה כזאת.

ספק אם נתנו דעתם על השאלה האם ההשפעה הדרמטית שתקיפה כזאת תחולל  על מאזן הכוחות המתגבש בסוריה אינה עלולה להביא למצב   מסובך ומסוכן  יותר מבחינת ישראל.

האם לא הטריד את מחשבתם  של שרי הקבינט, רובם חסרי ניסיון בעליל בתפקיד זה, החשש שמא התערבות צבאית בתוך הלבה הרותחת של סוריה,  בין כל הכוחות הפועלים בה, עלולה ליצור סחף לכיוון בלתי צפוי ובלתי רצוי מבחינת ישראל.   במילים אחרות וברורות יותר: האם נתנו דעתם על כך שהניסיון לפגוע בחימושו העתידי של  חיזבאללה עלול ליצור לישראל אויב מר יותר, קנאי יותר וקיצוני הרבה יותר מארגונו של נסראללה?

הזכרתי קודם את "לקחי העבר". יש הרבה כאלה.

ביוני 1981 נכנס צה״ל לדרום לבנון למלחמת לבנון הראשונה, שכונתה בימיה הראשון בשם המעודן מבצע של״ג (שלום הגליל). את כניסת כוחות צה״ל ליווה  קונצנזוס רחב.

דעת הקהל הישראלית תמכה באופן סוחף בהחלטת ממשלת ישראל, בראשותו של מנחם בגין, להלחם ב"קיני הטרור" של אש״ף בלבנון בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב.

הארגון השיעי אמל, שהוקם על ידי האימאם מוסא א-צדר ,שנעלם אחר כך בלוב של קדאפי, נחשב אז למיליציה השיעית החזקה ביותר בארץ הארזים. אבל הארגון השיעי עמד בפני דילמה גדולה עם כניסת ישראל ללבנון - להילחם או לא להילחם בכוחות צה״ל. מנהיגי הארגון דבקו בעיקרון שלנוכח עוצמתה הצבאית של ישראל עדיף לנקוט עמדה פאסיבית ולא להסתבך. התוצאה הייתה פילוג באמל והקמת תנועת חיזבאללה. צה״ל הכה אמנם את אש״ף, סילק את ערפאת וגיסותיו מביירות אבל קיבל ארגון שיעי מורכב, מחומש וקיצוני מבחינה אידאולוגית מכול ארגון פלסטיני אחר. ומאוחר יותר הוא גם קיבל את ערפאת ואנשיו בעזה.

גם חיסולו של מנהיג חיזבאללה, עבאס מוסאווי, בידי ישראל התברר כהתערבות צבאית, שעל השלכותיה מצטערת ישראל עד היום. לראשות הארגון עלה חסן נסראללה, המיליטנטי והמתוחכם מקודמו  - והוא שהביא את חיזבאללה למעמדה כיום בזירה המזרח תיכונית. השפעתו של חיזבאללה על מאזן הכוחות הפוליטי והצבאי בלבנון ידועה. ברור שלא לזה פיללה ישראל.

קבלו עוד דוגמה:

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000) נווטה דעת הקהל הישראלית ל"מסקנה" שחובה עליה להגיב בעוצמה נגד הרשות הפלסטינית שהקים ערפאת בשטחים.  מקבלי ההחלטות בישראל באותן שנים, ראש הממשלה אהוד ברק, שר הביטחון בנימין בן אליעזר והרמטכ"ל שאול מופז, החליטו ללא היסוס לחבוט בערפאת "לפני שיהיה מאוחר מדי". הם פעלו בכל כוחם על מנת  להרוס לו את מנגנוני הביטחון החמושים, מתוך אותו חשש קמאי שהנשק שבידיהם יופנה בעתיד  כלפי ישראל. את המלאכה השלים מאוחר יותר ראש הממשלה אריאל שרון, שהיה ידוע בשנאתו כלפי הראיס. התוצאה של כל זה הייתה עליית החמאס.

וההמשך ידוע לכל: התנועה הקיצונית ניצחה בבחירות  2006 ברשות הפלסטינית. בעזה הוקמה "ממלכת חמאס", או כפי שנוהגים בישראל לכנותה "חמאסטאן". האם במבט לאחור לא היה עדיף שלטון פתח מבוסס בשטחים?

גם זאת, כמובן, שאלה רטורית.

אותו מודוס אופרנדי, על-פיו אסור  לשבת בחיבוק ידיים וחייבים  להתערב ולהביא לשינוי במאזן הכוחות, מתרחש גם עתה לגבי סוריה.

על פניה, ההחלטה לתקוף את משלוחי הטילים לחיזבאללה  נראית סבירה. לכאורה, ישראל לא יכולה להסכים לאספקת נשק "משנה משחק"  לארגון חיזבאללה.

אבל אם ניקח בחשבון את ההשלכות הלא רצויות של כל אותן התערבויות צבאיות בעבר שהוזכרו כאן, האם גם עתה  נסכים שהמהלך הוא כורח המציאות? יש לנו ניסיון עגום במושג "כורח המציאות", אך נראה שאנו מסרבים ללמוד ממנו.

היינו צריכים כבר להבין כי לעתים עדיף לשבת בשקט ולראות לאיזה כיוון הדברים מתגלגלים, לפני שמנסים לשנות את המציאות.

כבר עתה ברור, ונכתב על כך לא אחת באתר זה,  כי אל בין שורות הלוחמים נגד אסד חדרו תאים שונים של ארגונים אסלאמיים קיצונים. קשה היום לדעת בבירור מה יהיה תפקידם, כוחם והשפעתם בעתידה של סוריה.  אבל טרם ההחלטה על תקיפה בסוריה, צריכה הייתה להישאל השאלה האסטרטגית הגדולה: מה הסבירות שפעילות צבאית בתוך הביצה הטובענית שנקראת סוריה, לא תיצור אלא תסיסה גדולה יותר, ותזרים לסוריה עוד כוחות פונדמנטליסטיים  שרק ניזונים מהכאוס?

כאמור, אפשר להניח שהתקיפה נועדה לעצור אספקת נשק שובר שיווין לחיזבאללה, אבל איש אינו יכול להבטיח שאין זה תחילתו של שובר שיווין אחר בסוריה, שאולי מחליש את חיזבאללה במידה מסויימת, אך מחזק גורמים שעל ידם נסראללה ייראה כמו גננת חביבה בגן ילדים.

 

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

נפתלי בנט הוא נזק במשרד הביטחון
שלומי אלדר | | פבר 25, 2020
הסדרה בעזה – בין סיסמה ריקה לאחיזת עיניים
עקיבא אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 25, 2020
ירח הדבש המוזר בין נתניהו לסינוואר
בן כספית | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 21, 2020
גורלו הפוליטי והאישי של נתניהו תלוי על בלון
עקיבא אלדר | הבחירות בישראל | פבר 13, 2020
חמאס לנתניהו ובנט: לא מפחדים ממלחמה
שלומי אלדר | עזה | פבר 12, 2020

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020