הודעתו השבוע (30 באפריל) של ראש ממשלת קטאר חאמד בן ג'אבר א-ת'אני, על-פיה מדינות ערב מסכימות עקרונית לחילופי שטחים בין ישראל לפלסטין על בסיס קווי 67', לא עוררה התרגשות מיוחדת בצמרת הפוליטית בישראל. זו תגובה טבעית, מבחינת תפיסת עולמם של המנהיגים המאיישים אותה. הרי אי אפשר להחליף חלק מהשטחים שאותם הם מכנים מתוך תחושת בעלות "יהודה ושומרון" – למרות העובדה ששאר העולם מגדירם כ"כבושים" - בשטחים אחרים בריבונות ישראלית. אין כאן תנאי פתיחה. כל ילד מבין שכדי להחליף בולים עם חברו, על שניהם להסכים לפחות על כך שכל אחד מהם הוא בעל הבית של האוסף שלו. מבחינת ישראל, רוב הבולים של הצד השני שייכים לה גם הם.
בטור הקודם שפרסמתי כאן, ציינתי שראש הממשלה נתניהו מסרב בתוקף להכיר בקווי ה-4 ביוני 67' כבסיס לדיון, ומהם לצאת למשא ומתן על חילופי שטחים הדדיים. זוהי עמדה עקרונית ששורשיה נעוצים עמוק בהשקפת העולם הרוויזיוניסטית עליה גדל והתחנך.
